שאלות של תרבות

לא במקרה, כלל, עם פקיעת זכויות היוצרים על שירי ביאליק עלו לרשת  שיריו. השירים עלו במסגרת פרוייקט בן יהודה.

כאן אפשר לקרוא קצת יותר על מטרות הפרוייקט החשוב הזה.

אני בעיקר שמח, כי בהיותי בן חמש מלאתי מחברות שלמות בשירה קלוקלת וגרועה המחקה בלי בושה את שירי ביאליק. לצערי או לשמחתי ברגע של בושה וכעס עצמי השמדתי את המחברות האלה, כך שאין לי שריד להתבונן בו ואולי להכיר את הילד שהייתי.

אמי ז"ל עשתה לה מנהג קבוע אתי לקרוא מדי ערב פרק בתנ"ך. כיוון ששירי ביאליק היו אצלנו זמינים כמו ספר התנ"ך ושירי איציק מאנגער ביידיש [אותם לא יכולתי לקרוא כי בשם האידיאולוגיה הציונית-הישראלית שפות הגולה היו אסורות לילדים] לא התקשיתי כלל בקריאת שיריו של ביאליק, ויופי המלים, הפאתוס הרב שבהן השאירו עלי חותמם, לדעתי עד היום.

היום אני קצת יותר ציניקן, ואני קורא אחרת את שיריו. המלים מלאות הפאתוס מתהפכות, ומתוכן עולה אמת צורמת, מכאיבה ולא נעימה. כך למשל השיר זה :

יש לקרוא את השיר בהקשרו האקטואלי, ההיסטורי. אין ספק שזה שיר מגוייס. אבל אני, קטן אמונה שכמוני, מעדיף לקרוא אותו בעיני 2005, תשס"ה, ואיני יכול  שלא לקרוא את הדחיפות הרבה ב"מתנדבים", דחיפות המוותרת על כל מיון, סינון או בחירה:

"כל קרבן - ירצה, כל מתת - נאמנה;

אין בודקים בשעת סכנה!"

האמנם?

האם גם בשעת סכנה מכשירים את הגרועים שבבני האדם, מצמידים להם תג כשרות על החזה" מחתנים את בנותינו אתם? או אולי, דווקא הדיבור הזה מצביע על כך שאין מספיק מתנדבים? שיתכן ולא כולם רואים עין בעין את דחיפות המשימה?

הרי הפתגם הידוע "מפלטו האחרון של הנבל הוא הפטריוטיזם" עולה ופורח כאן בבית השני שבשיר הזה.

שאילתא ב"גוגל" על שם השיר העלתה להפתעתי  פמפלט/ רשומה בסגנון הבלוג  של מתנחל.

במחשבה שניה, אני שואל את עצמי "מדוע אני מופתע"? הרי השיר הזה משתמש בכל תותחי המיתוס של השפה העברית וגם, ללא בושה כלל, מקביל את המצב ב- 1899 למצב ערב מרד החשמונאים.  אין לי ספק, כלל, שביאליק בשיר הזה מייצר את אותו מיתוס ציוני מובהק, שהפך את חֲנֻכָּה להחג של הציונות. במובן הזה יש ערך היסטורי לשיר הזה. [כי ערך ספרותי ממשי אין בו, כמו שאין בדר"כ בשירה מגוייסת]

השיר מתוארך ל- תשרי תר"ס, ספטמבר 1899, קרוב מאוד ל"מפנה המאה". מה הוליך את ביאליק לכתיבת השיר הזה. מהי הדחיפות, הנחיצות העמוקה שעוררה את כתיבתו?

באותו חודש ובאותה שנה מתפרסם מאמר חוצב להבות של אחה"ע בשם "גואל חדש" אשר מעורר תחושה דומה לזו העולה במקצת משירו של ביאליק. אין זה סוד, כלל ועיקר, שאחה"ע וביאליק היו "זוג ספרותי". האחד עסק בתיאוריה, בפילוסופיה מעשית, בכינון הערכים המכוננים של הציונות, הלאומיות הישראלית-היהודית  המודרנית וביאליק מימש עקרונות אלה בכתיבתו ובמפעלו הספרותי הענק עם רבניצקי. ככל שתפתיע אותנו המקריות, באותה תר"ס החל שיתוף הפעולה הנרחב של ביאליק ורבניצקי, כפי שעולה מהמאמר המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק.אבל, לאמיתו של דבר אין לי הסבר היסטורי לענין של השיר הזה, ואני קורא אותו בשנת 2005. אני שם לב בהחלט לברירות המחדל העולות מהשיר הזה, והן לא מוצאות חן בעיניי.

כותרת השיר והשיר, על כל פנים, הכו שורשים עמוקים אצל המתנחלים וגם זה אומר דבר-מה על כוחן של המלים, ועל חוסר הרצון של הקוראים לראות בשיר ולו שמץ של יסוד אירוני.

היתכן שרק אני רואה את מה שאין לראות?

ובחיפוש ה"גוגל" מצאתי את התמונה המתוקה הזו