שאלות של תרבות

ביאליק - כשאת אומרת לא, את אומרת כן

השיר אשר אביא עכשיו לדיון קצרצר בו הוא השיר צפורת.  צפורת איננה צפור כי אם פרפר לבן, ובאחד המקומות קראתי שזה לבנין הכרוב.

יש לשים לב מייד בקריאת השיר לפער הסמבולי בין לבן המייצג תום, טהרה לבין שאר הצבעים בשיר. הלבן הזה מצליח לייצר את אותה תמונת כפלת הפנ ים בשיר:

וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –

וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;

מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,

הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!

כמו, זה טיול תמים בטבע, והפרפרים הלבנים האלה. אבל פרפרים אלה הם תפאורה נפלאה לזיון מרשים ביער. ודאי שמוח סמבולי חסר עידון ידרוש קשר בין :

הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,

חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת?

לבין הזרע המתפרץ בשעת האורגזמה, רגע- מה לא?!

זה שיר צבעוני בצורה בלתי רגילה, השיר הזה. קורא בן זמננו יכול מייד לראות את האימאז' הקולנועי של "זיקוקי די נור" המתקשרים למעשה האהבה כסמל לתשוקה המתפוצצת בשלל צבעים ןקולות.

אבל, ביאליק בשירתו הרשמית מציג פרצוף של תמים-משהו, אם כי לדעתי, זו העמדת פנים אירונית, מאחוריה מסתתר פרצופו של "החרמן" היודע בדיוק לאן הוא הולך ומה הוא הולך לעשות.

כמובן, כמחזר רומנטי, וצאצא של הצביעות המינית הטרום-פרוידיאנית אין סיכוי שהוא יכתוב שיר גס, אבל שיר המבטא את תשוקתו לזיון, תיאור המשחק המקדים בהקשרים מיתיים [רומנטיים] - מדוע לא? עלינו הקוראים להוריד את המסכות הבומבסטיות ולקרוא את השיר כמות שהוא.

צִפֹּרֶת

כָּל-הָעוֹלָם טוֹבֵעַ בָּאוֹר וּבַשִּׁיר,

אוֹצְרוֹת חַיִּים לֹא-שְׁעַרְתִּים מִסָּבִיב מִתְרַחֲשִׁים,

וּבַמִּשְׁעֹל הַנִּמְתָּח בֵּין יַעַר וָנִיר

שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּמַחֲשִׁים.

אָנוּ הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, לִשְׁבִילֵנוּ אֵין קֵץ,

אֲפָפוּנוּ שִׁבֳּלִים, כִּתְּרוּנוּ צִפֳּרוֹת,

וּבַחֲנִיתוֹת שֶׁל-זָהָב יִפְגָּעֵנוּ כָל-עֵץ

וּבְצֶאֱלֵי צַמָּרוֹת.

הַדְּמוּת כְּרוּב אִם עָב קַלָּה בְּרוּם עוֹלָם רִפְרֵפָה?

אַךְ גַּם-הִיא חִישׁ הִפְלִיגָה לִמְדִינַת הַיָּם –

וְאֶת-הִרְהוּרִי הַטָּהוֹר כָּמוֹהָ וָרָם

נָשְׂאָה עִמָּהּ לָנֶצַח עַל-כְּתֵפָהּ.

וְשׁוּב זֹהַר רָקִיעַ, וְשׁוּב תְּכֵלֶת בְּלִי-סוֹף,

אַתְּ הוֹלֶכֶת בְּרֹאשׁ וַאֲנִי כָרוּךְ אַחֲרָיִךְ,

וּבְקָמוֹתָיו הַמְלֵאוֹת הִשְׂתָּרַע הַנּוֹף,

וְהַכֹּל בָּהִיר בּוֹ כְּמוֹ בְעֵינָיִךְ.

רֶגַע אֶחָד לִי נִדְמָה: בַּיַּעַר הַלָּז,

הַמַּאֲפִיל וּמַשִּׁיב צִנָּתוֹ עָלֵינוּ,

גָּנוּז מַטְמוֹן מִסְתָּרִים, הַמְשֻׁמָּר מֵאָז

וּמֵעוֹלָם לִשְׁנֵינוּ –

פִּתְאֹם רָחֲפָה הַקָּמָה – וּמִפֶּה אֱלֵי-פֶה

עָבַר רֶטֶט קַרְנַיִם עַל-פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס.

הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,

חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת?

וְהִנֵּה נִקְלְעָה צִפֹּרֶת כְּפֶרַח בִּקְצֵה

שְׂעַר מַחְלַפְתֵּךְ הַמְפַזְּזָה עַל-הַמַּחְגֹּרֶת,

וּכְמוֹ רָמְזָה לִּי: בָּחוּר, קוּם שְׁקָה-לָּהּ, וּדְמֵה

אֵלַי הַצִּפֹּרֶת!

אוּלָם אַתְּ – הַהִרְגַּשְׁתְּ בַּצִּפֹּרֶת וָבִי?

הַהִרְגַּשְׁתְּ, כִּי גַּם-נַפְשִׁי נְתוּנָה בַשְּׁבִי,

וּמְפַרְפֶּרֶת וּתְלוּאָה, וּמְצַפָּה לִישׁוּעָה

בְּמַחְלַפְתֵּךְ הַקְּלוּעָה?

וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –

וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;

מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,

הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!

מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה,

תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה,

וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה

נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה.

מרוזי, תמוז, תרס"ד.

באחד ממאמרי הפרשנות הרבים על שיר זה של ביאליק יש טענה שהבית האחרון, במיוחד השורה האחרונה משקפים את הקשר בין ארוס-מוות ביצירת ביאליק. אחת הטענות להן אחראי עדי צמח, במאמרו שני קטבים בשירת האהבה של ביאליק  בספרו  כלביא המסתתר, היא: שאצל ביאליק קוטב האהבה הגופנית, הפיזית קשור למוות ואילו האהבה הרוחנית בלתי ניתנת למימוש, מכאן תסביך "האהבה" הידוע בשירתו, כיוון שאין מיצוע [סינתזה] בין שני הקטבים. אולי יש אמת בטענה זו, בשיר הזה אני דווקא רואה חגיגת חושים, מיניות משוחררת ותשוקה שאולי תגיע לפורקנה. אפשר לנסות להבין את טענת המוות  אם מתייחסים למילה נמית כפשוטה או מוצאים קשרים אינטרטקסטואליים בין פולחני מין לפולחני מוות שונים. השאלה שמטרידה אותי, כיוון שביאליק משתמש בצירוף חופת  אשריו האם יש כאן ביטוי לחרדת מוות - או רצון למות לאחר האקט המיני או זיהוי האורגזמה  כמוות הקטן הצרפתיי. השיר הוא כמובן רק משחק מקדים למעשה האהבה, לזיון ביער,  ויש כאן את אותה דריכות של מאהב/גבר היודע שהצלחתו תלויה בביצוע נכון, תזמון נכון. שהרי יש להבין, זה שיר תשוקה ומין, זה שיר בו הטבע, כמצוות הרומנטיקה, לוקח חלק בחגיגת הבשרים והחושים. מדוע מוות?

לפעמים שוכחים שביאליק כנראה אהב נשים וגם אהב לשכב אתן והפלא ופלא גם כתב על כך בשיריו. איך שיר מיני מהסוג הזה, מלא במשחקים מקדימים בין שני בני הזוג, בתפאורה המרשימה של פרפרים לבנים היורדים על הזוג המזדיין לו על קרקע היער הופך לשיר מוות? איך?