שאלות של תרבות

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

<הדגשות שלי כמובן > 

טבע, גיאוגרפיה משיחית [ עמדו רגלי המבשר, כידוע] וצמיחה.

או בשיר לא פחות דרמטי של ביאליק על האביב -

גבעולי אשתקד

הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים

בָּא עִם רֵיחַ הַנָּטָף?

כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי

בְּכָל-רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.

<הדגשות שלי>

אני חושב שהשיר של אסף מתכתב עם מסורת הכתיבה הרומנטית ומלאת הריגוש והפאתוס [החיובי] שבשירת ביאליק ובשירים אחרים אודות האביב, שהוא סמל ידוע לתחייה, להתחדשות, להתחלה.

האביב של אסף מתיחס לעצים ולצמיחה, לטבע המצייץ - כלומר השירה וההתרוננות "שירה חדשה את בקר חייהם הרנינה" [ביאליק - לבדי]. אבל ללא תרמילי המשמעות הכבדים. המבט הרזה, הנקי ונטול "המסורת התרבותית" בשיר מציג לנו שלוש תמונות "טבע" :

תמונה 1 - עץ הפרי לבש עלווה חגיגית - זו תמונה שגרתית, צפויה לגמרי, לכודה בתוך שלישאת האביב, שהוא חג [כפי שהבאתי משני שירים של ביאליק] . המטאפורה אינה חריגה במיוחד, נכתבו כמוה לאלפים בימי הביניים [ ומעיל תשבץ עטה כל עץ - אבן עזרא/ כותנות פסים] וגם בעת החדשה. אבל שם השיר, והחזרה עליו בטור הפותח את השיר ושורה זו תפקידם ל"הרדים" אותנו, בחינת "נו טוף, עוד שיר אביב טיפוסי", אבל התמונה השנייה בטור השלישי משבשת את העינוג או הנינוחות שאני מצפים להם משיר אביב -

תמונה 2 - ציפור לא ניצפת הצריחה ציוץ - זו אינה תמונה שגרתית. בראש ובראשונה התמונה שוללת את חוש הראייה,"לא נצפית" ובכך מתפרק רכיב חשוב בשירי האביב - חוש הראייה. הראייה היא תוצאה של חוש השמיעה, מסקנה משמיעה , מעין סינסתזיה [ עירוב חושים] מורכבת מאוד בה הצליל הוא המראה. ואיזה צליל, "הצריחה ציוץ" . הצירוף הזה שובר את הרצף הלשוני הרגיל, ציפור מצייצת ציוץ, ציפור צורחת זה כבר לא ציוץ. אבל היא "מצריחה ציוץ" . מה מסמלת צריחה זו? מה מסמל ציוץ צורח זה? מאבק טריטוריאלי של זכרי ציפורים, אזהרה מפני טורף? אזהרה בטרם היטרפות? העלווה החגיגית היא רק הנראה לעינינו העיוורות, שאינן מסוגלות לחדור את מה שהן רואות [איך אמר טרזיאס לאדיפוס פעם, אתה רואה ועיוור, אני עיוור ורואה]. 

אוירת החגיגיות כבר נעלמה לגמרי.

תמונה 3 - חרא טובעה נמלה עמלנית - וכאן ישנה הפתעה. כמו, באמת, מי כתב על החרא באביב? איך "חרא" נכנס לתוך "אביב". מעבר למעבר החד והחריף במשלב הלשוני, פריעת "חוקי האסתטיקה" הלשוניים, חרא.  המילה הזו עמוסה במשמעויות אינסופיות בעברית, חוץ מהפרשות. היא משקפת מצב רוח רע, מצב מייאש, כעס ושנאה לאדם אחר, קללות, סתם מילה הנפלטת ללא הקשר מובהק [ מה שיעקובסון קורא - פונקציה פאטית ]. כל המשמעויות האלה נוגדות אביב לגמרי. איפה החגיגיות של העלווה? לאן היא נעלמה? ה"מכה" השניה היא הנמלה העמלנית הטובעת בחרא. והרי אנחנו למדנו להעריץ נמלים/ות - החל מ "לך אל הנמלה" דרך שירה האלמותי של רחל "רק על עצמי" או שירו אחרים הרואים בנמלה סמל, והנה [ שורה זו אגב מזכירה את הבדיחה הידועה על ציפור המתחממת בחרא, מצייצת ונטרפת. לטעמי יש כאן טוויסט על הבדיחה ההיא].

המשכו של השיר, שתי שורותיו האחרונות בוחר בסיום מורכב - מחד, "זה בא /מלמעלה" יכול להתייחס לחרא שבתוכו טובעת הנמלה, או תמונת האביב הזו שאני רואה נקבעה מלמעלה, על ידי הטבע, אלוהים, המצב - כלומר איננה באחריות המתבונן, שאיננו פרשן של המציאות.

השיר בהחלט משקף התבוננות אחרת בטבע ב"שיאו" על פי המסורת של התיחסות לאביב. השיר מעניין, כתוב היטב וראוי להערכה רבה.

צילום שלי את גינת השרון ברחוב החשמל בתל אביב, בחול המועד פסח