שאלות של תרבות

נצרות והטפה נוצרית בספרו של אורסון סקוט קארד

אנדר הוא גאון, שנבחר ע"י פיקוד ההגנה של כדור הארץ להילחם בגזע חייזרי של חרקים המכונים בספר בשם "באגים". הספר מתאר את חניכותו של אנדר, הדרך בה לימדו אותו להיות "לוחם", ורק בסופו מתברר שאנדר ניהל את המלחמה ללא ידיעתו באמצעות אימוני הקרב ומשחקי ההדמייה. אני מעוניין בעיקר להתייחס להיבטים המוסריים העולים מספר זה ולהתייחס בקצרה למוטיבים נוצריים בספר.

"הנסיך" של מקיאוולי מסביר ש"המטרה מקדשת את האמצעים". העיקרון הזה הוא העיקרון הבלעדי הפועל ב"משחק של אנדר". כדי לבדוק את תקפותו, העיקרון מוקצן: שני ילדים משלמים בחייהם עבור זה וגזע שלם של יצורים תבוניים מושמד. לאחר מות הילדים אין כל דיון במוסריות של ההרג, האם הוא הכרחי? האם אפשר היה למנוע אותו? אין גם כל דיון בשאלת החיים, אשר ילד בן שש ואח"כ בן תשע נוטל, בעקבות מניפולציות מתוחכמות ביותר שמבוגרים מבצעים בו. המבוגרים עצמם, אף מצדיקים הרג זה כחלק מתהליך הפיכת אנדר לכלי משחית, לקלף שבשרוול המין האנושי כנגד הבאגים. בספר זה, גם כשאנדר הופך ל"דובר המתים", זה נראה יותר כמעין "חרטה" בדיעבד ולא אקט מוסרי ממשי. עוד על כך – בהמשך.

שאלות מוסריות הן שאלות ששואלות מה טוב ומה רע. קאנט הגדיר את הציווי המוסרי כהקפדה להגדיר את האחר [לא בהכרח אדם] כיצור בעל זכויות, כאדם אשר מפעיל שיקולים מוסריים. יתרה מכך, קאנט טען שההכרה ב"אחר" מממשת את האנושיות של האדם הפועל. אנדר לא נדרש כלל לקבוע עמדה בסוגיות מוסריות; הוא נדרש רק להפעיל את מוחו הגאוני כדי לנצח את הבאגים. אבל המחבר, אותה דמות עלומה העומדת מאחורי הדמויות ומפעילה אותן, גם הוא שותף לתפיסה הלא מוסרית של המעשים הדרושים לשם המשך הקיום. עיוות מוסרי שני בספר זה, הוא נישול האויב מהאנושיות שלו. האויב אינו אדם; למרות שמדובר באויב בעל אינטליגנציה ורגשות, קארד מעורר מקברה את אחת הפוביות הידועות – הפחד מחרקים, אולי כדי להעצים את אי-אנושיותו של האויב בדומה לסרטי ה-בי המפורסמים. במלים אחרות, הכל למען אישור העיקרון המקיאווליסטי המקדש את המטרה גם במחיר חייו של ילד קטן.

הבניית הקונפליקט העלילתי על מתכונת בינארית של "שחור ולבן" או "קיום וחדלון" בממדים של קיום הגזע האנושי מבטלת לחלוטין דיון מוסרי. עם זאת, כיוון שהספר מתאר חניכתו של ילד בן שש, אי אפשר להתעלם מסוגיות מוסריות הקשורות בהפיכת אנדר לחפץ ותהליך הדה-הומניזציה שעובר עליו. העמדה המוסרית בה נוקט המחבר היא עמדה א-מוסרית מובהקת, הן ביחס לבאגים והן ביחס לאנדר. עמדה זו אינה מתהפכת ואף לא מתרככת עקב הפיכתו של אנדר מחדש לאדם – כ-"דובר המתים". התפיסה שקיימת בספר היא תפיסה דרוויניסטית מהסוג הגרוע ביותר. "שרידה בכל מחיר" באמצעות השמדת האויב.

הבנת הגישה הדרוויניסטית שבספר מאפשרת גם את קריאתו כטקסט בעל נטיות פשיסטיות כמעט. אומנם לא המדינה היא העיקר, אלא המין האנושי, אבל התפיסה שלפיה היחיד מאבד את זהותו הייחודית בכוח צורך מופשט כלשהו, או למען קיום של ערך מופשט, היא בעיקרה תפיסה פשיסטית. יתרה מכך, "הדברת" היחיד, או הראיפיקציה שלו (ראיפיקציה – הפיכה של אדם לדבר, לחפץ) לצרכים כלליים היא כמעט ממהות הפשיזם. המגוחך הוא שהמין האנושי, אשר האינדיווידואליות היא אחד ממאפייניו מוותר עליה לצורך המלחמה בבאגים. אנדר מחונך במחנה צבאי, במקום בו האחידות היא "שם המשחק", והצוות שהוא מקים אינו שונה מהכוורות של הבאגים. ההתמקדות ב"אנדר" איננה רק לשם תיאור ייחודיותו, אלא דווקא לשם תיאור הפיכתו למנהיג הכוורת, ה"מושיע" החדש של המין האנושי באמצעות הפיכתו לחפץ ובאמצעות מניפולציות בלתי פוסקות. על אף הרובד הפשיסטי, אין זה ספר פשיסטי. קארד אינו כותב טקסט המהלל את הגזע האנושי כחזות הכל, אלא מקפיד לציין את ההכרח הקיומי למעשים אלה. הרובד הזה בספר ממתן מאוד את הקווים הפשיסטיים הנרמזים בספר, אך לחלוטין לא ממתן את הסוגיות השונות שהועלו בביקורת. הטענה מתחזקת לאור זה שלא מצאתי כל אירוניה או הומור בספר; לכל היותר ניתן למצוא בו מעט גיחוך ואפילו ניצוצות של קיטש מהסוג של "הסוף הטוב" ההוליוודי, סוף שבו הגיבור מופיע "בצהרי יום, בדיוק בשעה 12 ומציל את העיירה", ובמקרה שלנו את המין האנושי.

אינני חושב שספר זה הוא מהמיטב של הסיפורת המד"בית, ולא רק מהסיבות שמניתי, אלא גם מסיבות מד"ביות פנימיות. יתכן, והחידוש היחיד של קארד הוא העלאת הסוגיה המוסרית שבשימוש בילד כגיבור המציל את העולם, כאשר הדרך לעשות זאת היא באמצעות הונאה והתעללות קשה. התרומה הייחודית העיקרית של קארד למדע הבדיוני הוא אולי בעצם ניתוקו של אנדר משדה הקרב באמצעות משחק ההדמייה, ותפקידו של משדר-העל בביטול בעיות של מהירות-אור וקשר בזמן אמת במרחקים אדירים. אינני חושב שקארד מציע ראייה אחרת או מעניינת במיוחד של העתיד. אחרי הכל, נרטיב המלחמה מחוץ לכדור הארץ בחייזרים/חוצנים והסכנה הקיימת או הדמיונית להכחדת המין האנושי הוא סיפור ישן ושחוק; כך גם התבנית המוכרת וההוליבודית כל-כך של ההצלה ברגע האחרון.

לדעתי, לאחר קריאת "תצפית עבר" ו-"המשחק של אנדר", בולט בשני ספרים אלה משהו אחר – מיסיונריות נוצרית בסיסית. ב"תצפית עבר" האופי המיסיונרי קרוב יותר לנצרות כפי שהיא מוכרת לנו, ואילו ב"משחק של אנדר" בולט דוקא רעיון הגאולה האישית, המחילה ובקשת הכפרה מהאוייב. אנדר "אוהב" את הבאגים ותהליך הכפרה שלו יחייב את הקמת גזע הבאגים לתחייה. קשה גם להתעלם מהמוטיב הנוצרי הויזואלי: המלכה, בתוך עטיף הגולם שלה – כמעט כישו באבוס. ומהו אנדר? האב או רוח הקודש?

ואולי שלא לענין – בספר נאמר שאנדר נתפס כילד אל. האם זו השפעה של תפיסות מזרחיות, כמו הדלאי-למה, למשל? אולי, יותר קשור לענין של המושיע, בנו של האל, המיילד את המושיע הבא?