שאלות של תרבות

ביום שישי בשבוע שעבר, ישבנו תלמידיי ואני בגורן ושוחחנו על יום כיפור, מהו, מהם תפקידיו.

לא שאלנו מי צם וגם לא חשבנו שיש חשיבות לשאלה הזו, כמו שאין שחיבות לשאלה מה אדם אוכל.

עלו תשובות רבות מאוד

חלקן עסקו ב"צום" בלי להסביר מדוע, כי ככה זה

אחרות התעסקו בחיבור הלאומי - המגע עם הנפש היהודית שלי [ציטוט מדוייק של תלמיד]

אחרים העלנו את הענין הדתי - יום הדין, יום מפחיד

וישנם שהסבירו שזה "יום אופניים" והם לא מבינים כלל את ענין הצום.

היו שראו את הפן האישי, של חשבון הנפש, סליחה ל"עצמי" כמו סליחה ל"אחר"

ורבים אמרו : סליחות

אני חושב שהתשובות הללו משקפות בצורה די מלאה את אופק התשובות שרבים יתנו.

נכון שבני דורי ואף צעירים ממני יודעים גם יודעים לספר ולתאר ולהרחיב בענין יום כיפור, מצוות תקיעה בשופר והצום, דא עקא שבשנים האחרונות אני שומע יותר ויותר מצעירים בני 14 וקצת פחות שיום כיפור קשור בכלל למלחמת יום הכיפורים, וכששואלים אותם, למה השם הזה - מלחמת יום הכיפורים, אין להם תשובה.

תלמידיי לא נגררו לתשובה הזו, לשמחתי, מה שפתח בפנינו אפשרות לדון לעומק במושגי ה"סליחה" ; "חשבון נפש" "אישי-פרטי"; "ציבורי-לאומי"; "ציבורי-דתי".

העדר הקורבן ביום כיפור אלא האדם ונשמתו-נפשו הם "הקרבן"  הפכו את יום כיפור לאחד משיאי התרבות האנושית, שאפשר לנתקה מהדת ללא קושי רב.

הצום לדעתי הוא התעללות בלתי מוצדקת בגוף, טכניקה שאולי התאימה לעבר וכיום היא מתאימה כ"ספורט" בין ילדים.

אבל

יש הרואים בסבל הצום כלי לטיהור הנפש, אני לא.

אני רואה ביכולת של מערכת שלמה וסגורה ליצור  יום אחד קונקרטי שבו יש התרחקות מ"עשייה" לטובת "היות" עם עצמך, הישג נדיר, שכיום מנסים לחקות אותו במערכות רבות בשם איזו פסיכולוגיה קוגניטיבית מודרנית.