שאלות של תרבות

קראו לי שמרן, אחול מניוקי שמרן, אם כי אני בעד מעבר סופי לכתיבה באמצעות מקלדת, שימוש בהערות על טקסט קיים, ויתור על ניירות לגמרי, הצלת יערות הגשם, מחזור כל ספר באשר הוא, ללא התרגשויות מרובות.

אבל כשזה מגיע לתקשורת האישית שלי [ במשרה"ח מכנים אותה - טכנולוגיית תקשורת אישית - כן מכובס כמו כל השפה הפקידותית אתה אנו פועלים]

אני ממש לא מעוניין בכל הבוקי סריקי של טלפונים חכמים.

לי נוחה ההפרדה בין טלפון, מחשב, ספר, מחברת, 

אני אוהב עיתונים נייריים, ב'מת [שמרן, אמרתי] אם כי הגיע הזמן שניירותיהם יהיו ניירות ממוחזרים, אני רוצה טלפון על מנת להתקשר או לקבל שיחות, לא בכל זמן, אגב, ובוודאי לא בכל עת.

כך, 90% מהשיחות הלא מזוהות שמגיעות לנייד שלי, יצור פרימיטבי תוצר סמסונג בן 5 או 6 שנים, כלל לא נענות, ורק מי שישאיר הודעה יזכה לחזרה שלי. הנייד שלי כבוי חלק גדול מהזמן, הוא לא הולך אתי לאף מקום. יש לו שני מקומות - התיק שלי, ששם בשל בעיות שמיעה ידועות אני בכלל לא שומע את הצלצולים, השני בבית, ובלאו הכי אינני עונה לנייד החל משעה מסוימת.

בנייד שלי אני בעיקר אוהב להשתמש במסרונים

אבל

סולד ממסרונים שמורכבים משלוש עד ארבע הודעות. אלה מסרונים המאפיינים את משתמשי הטלפונים החכמים, הם מקלידים בהתרגשות על המקלדת כמו אין מחר. בפעם האחרונה שקיבלתי מסרון ארוך מאוד, בכלל לא הבנתי מי שלח לי אותו.

במלים אחרות, טלפון מטרתו תקשורת, ואני שולט בו לגמרי.

כל שאר התפקודים שלו, לא בשבילי, מיותרים לגמרי.