שאלות של תרבות

                        דיוקן האמן ככלב צעיר

                       מאת יצחק שפי

שיר שכתב ו.ג. זבאלד  (W.G. Sebald) באנגלית, בשנת מותו.  מתוך ספרו "מזה שנים" For Years Now")"):

 נוֹרָאָה

הַמַּחֲשָׁבָה עַל

מַה שֶׁקָּרָה

לְכָל בְּגָדֵינוּ

המְשׁוּמָשִׁים

(תרגם דרור בורשטיין)

צמחוֹנוּת זה טיפשי בעיניי, כי אני מאמין שאין הבדל מהוּתי בין "חי" לבין "צומח". פעם לקחנו כלב ממעון של צער-בעלי-חיים. הטיפול בו התברר כקשה מדי עבורנו, ולמרות שהשקענו שעה ארוכה בבחירתו מתוך שלל כלבי המעון, ולמרות שקנינו וסידרנו לו הכל-בכל, בכל זאת אחרי כמה שבועות, תוך התעלוּת על בכי המחאה הילדָתי החלטתי להחזיר אותו.

במונית ספיישל.

זה היה לפני כשלוש-עשרה שנה. כבר שכחתי את השם שנתנּוּ לו, אבל את חזוּתוֹ, ואת צִבעו (ג'ינג'י) ואת גודלו (למטה-מבינוני), ובייחוד את מבע עיניו החוּמוֹת-דוֹמוֹת (לְשלי, כמובן) אני לא רק זוכר אלא שלפעמים גם נִזְכָּר.

זה מה שעבר לי בראש כשקראתי את השיר של זבאלד על הבגדים המשומשים.

אבל לגבי בגדים משומשים אני מודה שאף פעם לא היו לי ריגשי אשמה.

אבל פעם-פעם, בגיל אולי חמש, היו לי ריגשי אשמה כלפי כדור פינג-פונג שהתפוצץ לי.

אז הדבקתי עליו פלסטר.