שאלות של תרבות

המדינה שלי קיימת בשטחי 1967, היא טרם פרצה "ימה וקדמה צפונה ונגבה". 

המדינה שלי, בשנים ההן, ידעה שחיתות, אבל לא מהסוג של אולמרט, ביבי, דנקנר. בעצם הדנקנריזם היה מפלגתי ופוליטי, וההסתדרות שלטה בכל, לצערנו.

היא לא היתה מפוארת

לא היו בה גשרי מיתרים

בית משפט עליון מפונפן או כנסת בנויה כאיזה היכל לאלים יווניים

שר החינוך לא היה אחד פירון המאחצן את משרדו ואת עצמו ללא הכרה

ילדים ב- 1967 ידעו לקרוא אות מנוקדת

שמעו הרבה על השואה

למדו הרבה היסטוריה.

במריבות הגדולות שלי עם אבי ואמי, המריבות האידיאולוגיות, בהן הם תקפו אותי על הקצנת יתר, התנכרות ללאום, חוסר הבנה של "מה זה להיות-לחיות בגלות" [ בהחלט דור בשואה ], האשמתי אותם, את "מגש הכסף" בעיצוב המדינה המושחתת בה אני חי, המדינה בה היחיד צריך לוותר עבור המדינה [ פאשיזם לייט ], ובכלל להגיד תודה ששומרים עליי, מגינים עליי ושאר ירקות.

בכיבוש ירושלים הייתי בן 13, היום אני בן 59

אז לא היתה לי תקווה שיגיע שלום. זכורים לילות מפוחדים בגלל המסתננים, הפידאין וקרבתנו לכפר הערבי מעבר לגבול. הגבול אליו נעו כמו מסוממים ילדים וצעירים מהסביבה, והוחזרו לישראל, כן הוחזרו, לא נטבחו ולא נרצחו.

כמה הלכו ולא חזרו, אבל בגלל אהבה.

אינני מיואש. מה רע לי? יש לי עבודה, משכורת סבירה + משפחה ראויה להערצה, אח שכול = ממש הדגם "האידיאלי" של הישראלי המתון, אמנם מצד שמאל. 

אבל

המדינה שלי אבדה את המצפון החברתי שלה, המדינה שלי הפכה מדינה של רודפי בצע, המדינה שלי מפחידה בזלזול שלה בבני אדם ובחייהם, והמדינה שלי עדיין שולטת על מיעוט שמסרב לקבל אותה.

אולי, אולי יקרה משהו, אולי האנרגיה הנאספת אצל מוטרפי הגבעות המשיחיים ואצל ארגוני הפלסטינים תתפוצץ, ואז .. אולי אז.. מטורללי הימין הישראלי, החולמים על בית וגינה בזול, עם עבד ערבי בצד יבינו שהגיע הזמן לאסוף את החרפה שלהם.

וזו כמובן האירוניה והמציאות בשלמותה.