שאלות של תרבות

לפני המון שנים, בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים, עוד כשמקצוע "חיבור עברי" היה מקצוע חי, נושם ובועט, בטרם פקידת הלשון העברית מטעם עצמה, הגב' מזל שיניאק, שהצליחה לגרור אלפי תלמידים לכתיבה עיונית-טיעונית שטוחה, חסרת עומק, שבה נבדקים בעיקר הבטים לשוניים ולא תרבותיים, נתתי נושא לחיבור ששמו: חברה ניכרת ברמת הדמוקרטיות שבה על פי יחסה לנשים, ומעמד הנשים בה.

מיותר לציין שהייתי אז תמים, די צעיר, ולא הבנתי לעומקו של עניין את הצגת נשים או דמויות קונטרוברסליות כעלה תאנה של חברה שמרנית, דכאנית וכוחנית. הבנתי שאינדרה גנדי וגולדה מאיר, דנה אינטרנשיונל הנן נשים שאמורות ליצג איזן נאורות וקדמה, אשר לא קיימת באמת.

בהודו עד היום ממשיכים לאנוס נשים בכל מקום תחת השמש ללא חשש בכלל.

בישראל אומר רב ברדיו שנשים חרדיות הרצות  לכנסת אינן נשים חרדיות ואחר מציע לתת להן סטירה.

טרנסג'נדריות עוברות השפלה בלתי פוסקת בחברה הישראלית, אפילו דנה אינטרנשיונל היתה נציגה שלנו באירוויזיון.

כל זה נאמר על מנת לבסס את טענתי שקבוצת הנשים החזקות בחברה הישראלית, שרצות לכנסת מינימלית, ושרק, ככל הנראה, במפלגות שאין בהן יושב ראש כוחני ודיקטטור, א-לה-יאיר לפיד או כחלון המשיח החדש, אלא בחירות של מועמדים מצליחות לבנות נבחרת בה לנשים יש מקום של כבוד.

אז מה אם אישית אינני סובל את מירי רגב, היא מקום 5, בחד"ש אין אשה אחת לרפואה, אצלן איווט זה תלוי גחמות הכאילו-דוצ'ה, שלא לדבר על ש"ס או המפלגות החרדיות האחרות. אצל היהיר, לא ממש ברורה עמדתו, אבל גם הוא דיקטטור, כך שהנשים צריכות להודות ל-הגבר, שעזר להן. [ וראינו את בחירותיו המוזרות, שלו היתה בחירה כמו אצל האחרים, אולי מצב הדברים היה אחר לגמרי. ]

אז סיבה לשמחה או סיבה לעצב, או סיבה לשבת על הכסא ולא להתרגש. נשים בראש רשימה משאירות אחריהן רשימה מלאה בגברים, כך שבכל מקרה ייצוג הנשים חלקי ביחס למקומן בחברה.