שאלות של תרבות

ישבנו במוצאי יום זה, כמה חברים. עייפים, מרוקנים קהי רגש אפילו.

נסינו להבין משהו בנוגע לעצמנו, בנוגע לתחושותינו שלא היה בהן שום שמחה, התעלות או חשיבה סמלית-מיתית. כלום.

חשבנו שאולי בגלל שחלקנו ממשפחות שכולות, ואיננו מנצלים את ההטבות לאחים שכולים אולי, אולי זה עדיין סמפטום של אֶבֶל.

אחרים חשבו שאין מספיק זמן לבטא את השמחה, כמו האֶבֶל היא זקוקה לזמן שלה להתעורר ולהתגבר, ויום אחד זו "שמחת עניים".

אחד מאתנו ציין בהתלהבות שזה בגלל הגיל הדפוק שלנו, אנחנו באמצע, בין גברים לבין זקנים, בין תורמים לתלויים.

שניה ציינה שיתכן והכל הפך ל-מובן מאליו, ושאגות ההפחדה של רוה"מ וצוות תעמולניו - איראן איראן הפכו זה מכבר לצעקות "זאב זאב", אז על מה לשמוח, על קיום שגרתי ורגיל?

כמה חברים ואני ביניהם חשבנו שאולי צוק איתן, מערכת בחירות אלימה ויצרית, בחירות רוקנו את משאבי האנרגיה הלבידינלית שלנו.

המסקנה שלנו היתה -

עבר עוד יום.

היתכן וזה הסימן הכי בולט לחיים כמו כו-לם אחרים בעולם המערבי?