שאלות של תרבות

אז לא. זו עמדתי החד משמעית. עמדתי כמורה וכמחנך בישראל, באזורים שהם פריפריה כלכלית ביחס לעיר הגדולה תל-אביב, או ערי לווין המרכיבות את המטרופולין הגדול - גוש דן. יודגש, כמובן, שחלק גדול מהילדים כלל לא יסע, כי אין כסף, כי אין מלגה וכו'

אינני מוצא הצדקה לשלם 1000$ , כשלא משתתפים בטיולים שנתיים, כשלא מגיעים פעמים רבות לאירועים בית ספריים. יתרה מכך, אינני חושב שזהות אישית, תרבותית ולאומית צריכה להיבנות על בסיס פחד, נקמה ו"לעולם לא עוד".

המערכת הממוסדת של הזכרון בארץ יכולה לספק את כל הצרכים המציצניים, של כל תלמיד, כל רב וכל מורה. כמו-כן היא בהחלט יכולה לספק מידע אינטלקטואלי, רגשי, ויזואלי ואחר ללא קושי רב. באמת צריכים לנסוע עד אושוויץ כדי לראות את השער הידוע או לראות ערימות של נעלי ילדים?

ומה לומדים הילדים? מה הם תורמים אח"כ חזרה לקהילה? השתתפות באיזה טקס יום שואה, כשהם נדרשים "להרים את הטקס" ולא מסוגלים, חלקם גם לא טורח להגיע. מה משתנה בעומק שלהם? 

מעדויות לא מעטות, עבור חלק מהילדים זו פעם ראשונה בחו"ל, פעם ראשונה רחוק מכל איסור סמכותי [ למה מה תעשה המורה ציפורה אם אשתכר בלילה או אזמין זונה לחדר? ], וכמובן הדיסוננס המוסרי הזה לא עובר צל הנערים וגם הנערות בראש.

אשר על כן, חבל על הכסף, חבל על הזמן.

אשר על כן, תשקיעו את הכסף בשיפור מוסדות ההנצחה השונים, תנגישו אותם לתוך מערכת החינוך הישראלית כחובה וכערך עליון.

ולגבי הקרטל - כשיש כלכך הרבה צביעות וכלכך הרבה כסף מסביב, למה מתפלאים על השחתה ושחיתות?