שאלות של תרבות

מוקדש לידידתי המקסימה מאדאם.

מהו ספר בסופו של דבר?

ספר הוא אמצעי טכנולוגי להרחבת הזכרון האנושי. כשהייתי צעיר מאוד הבנתי בשלב מסויים שאינני חייב לזכור בעל פה את כל מה שאני לומד. ישנם ספרים המכילים מליוני עובדות - לא רק אינציקלופדיות - וכל שאני צריך זו מיומנות חיפוש טובה לצורך איתור העובדות הנחוצות לי.

ספר הוא גם כלי ומכשיר להדרכה, העברת מידע, סיכום מחשבות וממצאים.

ספר הוא גם קופסת הפתעות של הדמיון. ספר הוא מפתח להרפתקאות.

האם אני שייך לדור אחרון בעל יחס כמו-רליגיוזי לספר?

כי כשהייתי ילד נאסר עליי לעשות "אוזניים" מדפיו, לכתוב ולו מילה אחת בתוכו, ואם אין ברירה אז בעפרון ו"חלש", והספר נשמר מכל משמר. אפילו בשיעור מלאכה הכנו עטיפה מפוארת לספר, ואני זוכר את העטיפות שיצרנו מתמונות בשבועונים ומגזינים שונים.

היחס שלי לספר הוא יחס לא רציונאלי, נלעג ומגוחך.

עד היום מכאיב לראות ערימות ספרים מושלכות ברחוב. עד היום אפשר לזעזע אותי עם אותה ציטטה אלמותית של היינה שבמקום בו שורפים ספרים.. וגו'

אבל ספר הוא אמצעי טכנולוגי לשמירת ידע, ליצירת ידע, למכירת ידע ולהרפתקאות.

הספר הוא גם סמל מרכזי לחירות האדם מכל משעבדיו.

היודע קרוא וכתוב הוא היכול לקחת ספר ולקרוא בו ולהשתחרר תודעתית לפחות ממשעבדיו. ידע הוא כוח מלמדים אותנו.

נכון ושריר גם, שכיום  לא ממש צריך ספר לצורך כך, אבל היי אל תקחו לרומנטיקן את חלומות העבר שלו.

מעבר לכך, לא כל יודע קרוא וכתוב יכול לקרוא כל ספר הנמצא לפניו, גם אם הוא כתוב בשפת אמו. ויש לשים אל לב, שישנן קבוצות של אנשים אשר אינן מעונינות כלל שכולם יוכלו לקרוא את מחשבותיהן, דיעותיהן ורעיונותיהן. בראש הקבוצות האלה עומדים הפילוסופים. [ הדוגמה הקיצונית היא הרמב"ם וספרו מורה נבוכים, שבהקדמה הוא הבהיר שהספר אינו מיועד לכל אחד]על מנת לקרוא ספרי פילוסופיה לא די בידיעת קרוא וכתוב, צריך ללמוד את השפה, שזו שפה אחרת מהשפה הנהוגה אצל דובריה.

קבוצות אחרות הן גילדות סגורות יותר או פתוחות יותר שספריהן הרבה פעמים אינם מיועדים לציבור הרחב גם אם הם נמכרים בחנויות ספרים.

קבוצה הששה לחלוק רעיונותיה עם הציבור היא הפסיכולוגים. כמויות הספרים המוצאים לאור על ידי חבריה/חברותיה גדולות במיוחד. אל קבוצה זו מסתפחת, מרצון או שלא מרצון, קבוצת הגורו-אים לשינוי, נוסח הנזיר שמכר את הפרארי, או אחרים שגילו את אור הפשטנות ועשיית הכסף. נוסח באדולינה, מי הזיז את הגבינה וכו' וכו'

האדם מחפש משמעות כתב ויקטור פראנקל לאחר שיצא מתופת אושוויץ. לו ידע פראנקל איך המשמעות הפכה להיט בכלכלה העולמית יתכן והיה מחליף את שם ספרו.

פעם נשאלתי איזה סוג של ספרים אני מעדיף לרכוש. אחרי מחשבה ארוכה ביני לביני הגעתי למסקנה שאני מעדיף לרכוש ספרי פילוסופיה, הגות ומחקרים. אני רוכש מעט מאוד בילטריסטיקה.

די מוזר מפיו של אדם שמקצועו ופרנסתו על בילטריסטיקה, אבל היי ספרי שירה אני קונה.

אני אוהב לקרוא פרוזה. אני אוהב ספורים קצרים, אני אוהב רומאנים גדולים, אפיים  המכילים תובנות עומק מהותיות, המצליחים לחשוף את העולם בו אנו חיים במבט פאנוראמי או אפילו  דרך מיקרוסקופ, לו נמשיך במליצה. פרוזה ארוכה, נוסח רומאן שאיננה מסוגלת לומר משהו על העולם בו אנו חיים אינה שווה את הנייר עליה היא נכתבת. לצערי, לאכזבתי ולתסכולי הרב חלק גדול מאוד מהפרוזה המקורית הנכתבת בעברית גרועה, משעממת, אדולצנטית וחסרת יכולת לומר דבר-מה על העולם. העיסוק הנרקסיסטי באני והמחשבה המוזרה של הפרוזאיקונים הצעירים שחייהם או מחשבותיהם או חיי המיטה שלהם מענינים את מישהו לא חדלה לענין אותי מבחינה אנתרופולוגית.

קשה יותר למצוא טקסטים ראויים בתחום הסיפור הקצר, כי כולם "יודעים" לכתוב סיפורים קצרים, וכולם קראו בבית הספר או בעיתון ספורים קצרים. גם אחרוני הפטפטנים המדברים על מקוריות קיצונית, על כך שהם לא מושפעים מושפעים ללא הרף. דווקא בתחום הסיפור הקצר ישנה איזו נטייה להתכנס אל סטרוקטורות  די ברורות ומובחנות ובאופן נדיר אפשר למצוא סיפור קצר ראוי ומקורי, מהפכני או מציג את הדברים במבט אחר.

אני לכשעצמי לא מתיאש. מדי שבוע אני בספריה משאיל כמות קבועה של ספרי קריאה. ההרגלים שלי כבר ידועים: ספר שירה אחד, ספר פרוזה מקורית אחד, ספר פרוזה מתורגם וספר מד"ב או פנטזיה. אני מחפש שמות לא מוכרים בתחום הפרוזה המקורית. אכזבה אחרי אכזבה למרות מילות השיווק הנאצלות בדש האחורי. מדי פעם ישנה הפתעה. כמו אלון חילו, דודי בוסי ואחרים.