שאלות של תרבות

ספר נפלא שהתגלגל לידי לא בכוונה בספריה הוא ספרם של אהד אזרחי ודר' מיכה אנקורי בסוד לויתן, מחשבת ישראל במבט מיתולוגי-פסיכולוגי, הוצ' מודן [2004].

הדיון הבלתי פוסק בציבוריות הישראלית על השתלטות החרדים ו/או הדתיים על ארון הספרים היהודי תוך הדרת החילונים/החופשיים וכינוי תרבותם "עגלה ריקה" ושאר ביטויי הגנאי הולידו תוצרים תרבותיים מרתקים ומענינים במיוחד.

הספר הזה נכתב על ידי שני אנשים דתיים, אבל ברור מקריאתו שהוא פונה אל הקורא המשכיל או המתעניין, גם זה נטול ידע בקבלה, בתלמוד או במקורות אחרים. לאורך פרקי הספר יש הקפדה שיטתית [לפעמים מייגעת בחזרה על עצמה] להסביר כל מושג, כל מונח או תופעה, אשר כותבי הספר הניחו שאינם מוכרים לקורא ההדיוט.

אין זה ספר היסטוריה, לדעתי. זה טקסט פולֶמי מובהק המתמודד עם תפיסת האלוהות המקראית [פטריארכאט] ועם גישות תלמודיות המדירות את הנשים ואת עקרון הנשיות מעולם האמונה היהודי-דתי.

טענת-העל של הספר פשוטה מאוד: האל המקראי הוא אל גברי אשר בניגוד לכל מיתוס בן הזמן של המקרא הדיר את האשה[אלה] ממנו לחלוטין, וכך העולם נברא על ידי אל אחד, גברי. לטענתם המקרא לא הצליח כלל בניסיון להדיר את המיתוס [העקרון הנשי, האלה/ות] מהיהדות, והם מצליחים להראות פעם אחר פעם ביטויים של המיתוס, אפילו בתנ"ך עצמו.

אחת הדוגמות שמצאה חן בעיניי במיוחד מופיעה בעמ'   191פרק "לשם ייחוד הוי"ה ואשרתו":

השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעורר את האהבה [שיה"שג' 5]

צבאות, לפי ההסבר בספר איננו כלל ועיקר ריבוי של צבא כי אם של צביה/צבאה = צבאות, ועל פי מבנה התקבולת רק הגיוני שצבאות=אילות השדה. וכאן ה"שוס" השני, ברמיזה עדינה: ואולי אילות השדה הן אלות השדה?

הספר כמכלול מנתח את ארון הספרים היהודי, כהגדרתו מהמקרא, דרך פרשנות המקרא, תלמוד, גמרא, הרמב"ם, הקבלה. מקום נכבד מאוד יש בספר לקבלה היהודית על זרמיה הרבים והמגוונים, מקום רב גם נתן לחסידות על חצרותיה המגוונות. לדעת כותבי הספר התלמוד עצמו והקבלה הם המנופים הגדולים שהחזירו את העקרון הנשי - המיתוס ליהדות, או עיקרון שהודר נמרצות על ידי העורך המקראי או התיאולוגיה המקראית.

אני ממליץ מאוד על קריאת הספר הזה מכמה סיבות:

בראש ובראשונה זה ספר קריא מאוד, אשר מציג באופן ברור ובהיר עמדות וזרמים ביהדות מבלי לשפוט אותם או ל"לכלך" עליהם. יתרה מכך, הספר הוא מדריך מוצלח למתענין בתיאולוגיה ולדרכי השיח המודרניות בעניני תיאולוגיה. שלישית, לדעתי לפחות, יש בספר ביטויים מפתיעים של ביטויי אמונה הנוגדים את הדימוי שהממסד הרבני הציוני-החרדי טורח זה למעלה מחמישים שנה לשים מולנו, החופשיים, כ"יהדות". זה ספר "מרדני" בדעותיו ובמסקנותיו. סיבה רביעית היא הקריאה בספר ל"חזרה אל המיתוס" [לא האלילות], אל הטבע ואל תפיסות אקולוגיות כמעט-פאגאניות, אבל תוך ויתור על הייצוגים האליליים לטובת תפיסה הוליסטית למדנית-שכלתנית-מיתית-רגשית של היהדות.

אי אפשר שלא לשמוע את עקבי ניטשה והרומנטיקה מבצבצים מהספר, וברור היטב שגישות יונגיאניות - חסידיות מצויות עמוק בתשתית האמונה והמסקנות של הכותבים. ואם כל הסיבות לקריאת הספר לא מענינות או מהוות מניע לקריאתו, יש לי סיבה נוספת חשובה - זה ספר מעניין, לעזאזל.