שאלות של תרבות

רק על עצמי לספר ידעתי" / רחל

הרהורים בנושא הפרסונה האומנותית

הרהור ראשון

אבל גם אני גבר (מה לעשות, קורה). יהולץ – 18 ביולי 2001, עמ' 20

איש עדין כתב את זה. אסור להתייחס כאן לכותבים, אבל בכל יצירה ישנו "המספר" או "המדבר" או "השר" - עליו אני כותב, לא על זה שלחץ על ה"submit", יחזרו כל הרשעים מן השאול אם אני משקר.

מלים אלה נכתבו ע"י יהולץ  בתגובה לשיר שפרסם ליבידו.  טענתו המרכזית, שהפעם הוא חורג ממנהגו ומגיב לאדם שלחץ על כפתור  ה- submit, ולא לפרסונה האומרת "אני" בשיר, לה הוא קורא: "המספר" או "המדבר" או "השר".

מאמר זה נכתב בעקבות דיון סביב נושא היוצר והפרסונה האמנותית ביצירתו באחד מפורומי היצירה ברשת. 

הרהור שני

דברים אלה מעלים שאלה עקרונית מאוד: האם זה לא ברור שאדם מסויים כתב את היצירה? האם זה לא ברור שהיצירה מבטאת את האדם שכתב אותה? מדוע ההקפדה הזאת על האבחנה בין האדם הממשי לבין הדמות הפיקטיווית האומרת "אני" בטקסט?

אנסח את דברי בצורה אחרת: האם ביצירות אומנותיות בהן ברור שאין קשר ממשי בין היוצר לבין  אף אחת מהדמויות בטקסט, אפשר לטעון בוודאות שהיוצר נמצא בה?

ניסוח נוסף: בכל דיון על כל יצירה ספרותית אני יכול בבטחון מלא לדבר על היוצר, כוונותיו ואופיו. אפשר גם לדלג על הפיקציה הנימוסית, ששמה "המספר" , "הדובר השר", ולשוחח  על היוצר. לדוגמה: שירה של רחל, שהטור הפותח אותו מצוטט ככותרת להרהורים. במקום לומר: הדוברת בשיר מתמודדת עם אכזבה, חולשה וכו' אני בהחלט יכול לומר: רחל בשיר הזה מבטאה את אכזבתה וחולשתה. (אגב, חלק מהדיונים אודות שיר זה מתייחסים ישירות לרחל, ואף מביאים דוגמות מהביאוגרפיה שלה כדי לאשש טענותיהם.)

הרהור שלישי

אבל, לו ניקח למשל רומאן כמו: "סיפור פשוט"  של עגנון. היכן עגנון בתוך הסיפור הזה? האם הוא הירשל? האם הוא בלומה? האם הוא צירל? האם הוא המספר?

כלומר, הטענה הגורפת בדבר זיהוי היוצר עם אחת הדמויות בטקסט לא מדוייקת. נותר אם כן זיהוי היוצר עם המספר.

אבל, המספר הוא דמות שאפשר בקלות יחסית לתאר, לאפיין להכניס אותה למגירות שונות. האם אפשר לעשות את אותו הדבר עם היוצר? ומעבר לכך, א"ב יהושע ב"המאהב" מציג קבוצת  מספרים בגוף ראשון, מגיל שונה, ממגדר שונה ומשפה שונה. אז היוצר הוא כל הדמויות? כלומר, אנחנו טוענים כאן טענה פסיכולוגית ולא ספרותית.

יכול מאוד להיות, שבאמת בצורות מסוג זה אי אפשר לדבר ישירות על היוצר. מה עם רומאן אוטוביאוגרפי, למשל?

וכדי לחדד – מה עם שירה לירית-אישית?

הרהור רביעי

סיכום קצר: יש יצירות בהן  היוצר אמנם כתב את היצירה, אבל דיון בו בעקבות היצירה יהיה דיון בפסיכולוגיה שלו ולא ביצירה.

אבל, יש יצירות שהזיהוי בין היוצר לבין הדובר בשיר גבוה מאוד. מדוע בהן אין טעם לדון ביוצר?

מי אמר שאין טעם לדון ביוצר? מי אמר שאסור לדון ביוצר? אלא שהדיון ביוצר הוא סוג אחר לגמרי של דיון.

שוב, אעזר בציטוט משירה של רחל

   רק על עצמי לספר ידעתי

צר עולמי כעולם נמלה

 גם משאי עמסתי כמוה

רב וכבד מכתפי הדלה

הבה נדבר על רחל. מה אפשר לומר עליה בעקבות בית זה? אפשר לדבר על חינוכה כאגרונומית. על קשייה בעבודה החקלאית. אפשר לשרטט בראש את דיוקנה. להיזכר במחלת השחפת שלה. אז לומר: בשיר רחל מבטאה את הקשיים האישיים שלה.

אפשר להידרש, כמובן, לסמלים שהיא בחרה: נמלה, עולם, כתף ולנסות להבין את משמעותם עבור רחל עצמה. האשה שחיה וכתבה שיר זה.

הרהור חמישי

שתי תהיות:

הראשונה – במה שונה הטענה שלרחל, היוצרת, היה קשה והיא מבטאה את קשייה בשיר מהטענה, שהדוברת בשיר מבטאה את קשייה?

השניה – נניח לרגע שנבין מה משמעות הסמלים שציינתי עבור היוצרת. כיצד זה יתרום לי להבנה טובה יותר של הטקסט?

לגבי התהיה הראשונה התשובה פשוטה להפליא. הנטייה לזהות את הפרסונה בשיר, האומרת, אני, עם שם היוצר היא "מטפורה מתה". כלומר, זיהוי חיצוני חסר כל משמעות, שמטרתו להקל על "הדיבור" השוטף.

התהייה השניה קצת מורכבת יותר. על מנת לדון בקשרים בין עולמו הפנימי ביותר של היוצר לבין ביטוי המילולי נדרש כלי "אובייקטיבי" כלשהו, שיצליח להצביע על תהליכי המעבר מהסמל הנפשי-האישי (שאינו תמיד מילולי) לסמל הרטורי והמילולי. אינני אומר שאין קשר. נהפוך הוא. אלא שדיון בקשרים אלה מעתיק את הדיון מהיצירה אל היוצר, ופעמים רבות מעתיק אותה אל החוקר עצמו.

סיכום

הטענה "אסור לדבר על הכותב/היוצר" היא טענה מוזרה מאוד. ההקשר של "הדיבור" הוא החשוב. המבט אל היוצר ולא אל יצירתו, כולל הפרסונה הדוברת בו, פשוט לא עוסק ביצירה. אין זה ענין של נימוס, או של תרבות דיון אלא ענין מהותי בתהליכי קריאה של טקסט אומנותי.

המבט אל היצירה, הניסיון להבין אותה, להרגיש אותה יכול גם לנסות ולגלות דברים על היוצר. אלא שמידע זה משמעותי רק כאשר הוא תורם לקריאת היצירה. ההסכמה שהפרסונה בשיר איננה היוצר עצמו מונעת את הזיהוי בין היוצר לבין הדובר  ביצירה, שהרי לית מאן דפליג, שאינם זהים, למרות שאולי הם דומים.