שאלות של תרבות

ספרות מודעת לעצמה יכולה להיות משעממת להחריד, אך באותה מענינת מאוד.

הרומאן הפיה קרבין מאת דניאל פנק [1998], שוקן: ירושלים- ת"א שייך לסוג השני, ספרות מודעת היטב לעצמה ומענינת מאוד.

עלילת הספר די פשוטה לאמיתו של דבר. נשים זקנות נרצחות, אשה נזרקת לנהר, מכירת סמים-אמפטמינים לזקנים ואיך כל האירועים האלה הופכים לשלם אחד בעל משמעות.

קריאה של הספר חושפת את הפרצוף המושחת של המשטרה, הממסד השלטוני, וכמו בכל ספר מהסוג הזה,, הגיבור הוא הבלש החושף ומצרף את כל העובדות והאירועים לשלם ומעניק להן משמעות אחת בלתי הפיכה.

בספר יש שלוש דמויות מרכזיות:

בנז'מין מלוסיאן, פסטור ו-ון תיאן.

שלוש הדמויות הן ביטוי ממצה של האנטי-גיבור.

הראשון, שהוא המספר בגוף ראשון, הוא בכור למשפחה שבה האם יולדת כל פעם ילד חדש לאב חדש.

השני, פסטור. חוקר משטרה צעיר המתבלט כגאון וכבעל יכולת מופלאה לקבל הודאות חתומות.

השלישי, ון תיאן, אף הוא שוטר מזדקן. בן לאם צרפתיה ואב וייטנמי [טונקיני], זעיר מימדים המופיע בעיקר כאלמנה הו.

שלוש הדמויות, כצפוי, בסוג כזה של ספורת [זו לא פנטזיה] מתחברות בדרכים מרתקות וכמעט בלתי אפשריות.

על אף האלימות הרבה הנמצאת בין דפי הספר, היא לא הכוח השליט והבולט בספר, היא, גם לדעתי, לא הכוח המניע את העלילה. העלילה מונעת בשל הצורך לנקמה, שהגיבור האמיתי של הספר, פסטור, מחפש ואף מממש.

לכאורה עוד רומן מחבר כמה סוגות, ומשתמש במרכיב החידה והצורך לפותרה כאמצעי לתאר את העולם התחתון של בלוויל, את הטיפוסים הצבעוניים בה, לחבר בין הפוליטיקאים המושחתים, משטרה מושחתת עיתונאית אמיצה וחוקר משטרה יחיד בסוגו.

המחבר קצת משתעשע בנו, בהומור ידידותי, שהקורא לא מרגיש "נבגד" או "מרומה" , אלא כמו "שמח שעבדו עליו". הסצינה האחרונה של הספר היא הסצינה הפותחת אותו, רק שהסצינה האחרונה  מסופרת על ידי מספר אחר ולא על ידי המספר-גיבור ששוכנענו להאמין שהוא מספר "ההיסטוריה" של בלוויל.

 המשחק המתוחכם הזה בדמויות המספרים, שאפילו קוראים לא תמימים נופלים בו [מספר בגוף ראשון שכלל לא נמצא באיזורים בהם קורים האירועים עליהם הוא מספר בגוף ראשון, למשל], מעלה אם כך שלושה מספרים, שרק אחד מהם מובחן באופן רטורי ותחבירי המתמזגים לאחד בסצינת הסיום.

זו לדעתי בדיוק התמצית של המודעות הספרותית של הרומן. מי מספר את הסיפור? מהיכן מקורותיו? כיצד הוא בונה את עלילת הסיפור? איך הוא עורך את ה"בוזמניות" המהותית לרומן הזה? מה מקומו ביחס לספרן שסיפר סיפורים שקרא בספרים? מה זו ספרות? מה זה סיפור?מודעות מתוחכמת זו מלאת הומור.

זה ספר מצחיק בצורה בלתי רגילה, למרות האכזריות האינסופית שבו והחמלה העמוקה והאינסופית שבו מאידך. אכזריות קיצונית וחמלה קיצונית אינן חומרים של  אירוניה , אך הן בהחלט חומרי ההומור המאפשר הצצה אחרת לתוככי המציאות המתוארת.

יש בסיפור יסודות "על טבעיים" בעלי אופי נוצרי ו/או פאגאני במקצת, אבל לדעתי מקומם בעיקר כהרחבת אפיון הדמויות המרכזיות ברומן.

אני מאוד  ממליץ לקרוא את הספר הזה.