שאלות של תרבות

ביומיים שלפני יום כיפור זכיתי לכך שיבקשו ממני סליחה. על פי כללי טקס מאגי, שלא בדיוק הובאתי וגודלתי לתוכו, כנראה שתגובתי המיידית היתה צריכה להיות: אני סולח, וכך באה למבקש/ת הסליחה איזו רגיעה וביטחון מנקמה ו/או פגיעה של כוחות עליון בו.

ול-מה אני זכיתי בעקבות זה שסלחתי. זה לא ממש חשוב, כי האחר, הזולת בגישה המאגית הזו הוא רק מכשיר להפעלת העולם העליון עבור מבקשי/ות הסליחה. אכן קונצפט מרגש ומענין במיוחד.

אני לא סלחתי, ואז קוללתי בעדינות או בגסות על פי אופי מבקש/ת הסליחה. כלומר, האיזון יושב לעולם של מבקש/ת הסליחה על ידי הסבת נזק לאחר, לזולת אשר לא מימש את עצמו על פי התחזית, או התסריט הצפוי. שהרי, אם איני סולח הריני משול כשוחר רע, כמסוכן, ככוח מאיים ומפחיד. ועל כן יש להשמיד אותי.

אולי אני טועה, אבל בשנים האחרונות התגבר והתעצם הענין המטופש הזה של בקשת סליחה. מפעולה בסיסית חברתית, שמטרתהּ הרגעת המערכת החברתית, זה הפך, כרוח הקפיטליזם האלים ומגמות פונדמנטליסטיות אלימות לפעולה מסחרית, לסימון העצמי כשוחר ריגושים וסיפוקים מידיים, ולביטוי לאיזו אמונה עממית-מאגית חסרת כל קשר למציאות הקונקרטית ולתפקיד הסליחה בעולם חברתי מורכב ומסובך.

למזלי, ושוב אולי זה בגלל אטימותי לא קראתי בקשת סליחה של מפוני גוש קטיף מהחיילים אותם קיללו בחולניות מאגית לא פחותה, ובוודאי לא מצאתי בקשת סליחה של מפנים מחוליגנים אותם פינו. אבל יתכן ואני טועה.

אני לכשעצמי -

אני מבקש סליחה, נותן הסברים כאשר אני פוגע, מעליב וכאשר אני טועה. אינני מוצא שום טעם בפעילות המאגית הנוספת של צום שמטרתהּ הדתית איננה ניקוי הגוף אלא אקט מאגי שמטרתו להראות לאלוהים כמה סבלתי על מנת שיטהר אותי. אגב, על פי בקשתו של אלוהים [הוא העתיק כמובן, אלוהים , את המנהג הזה מעמים אחרים שהיו באיזור עוד לפני העברים] .