שאלות של תרבות

מראש אני אומר שדן צלקה מעולם לא נחשב בעיני כיוצר הראוי לתשומת הלב שלי. קראתי ספר אחד שלו, והבנתי שהוא ואני משדרים בגלים נפרדים, ובכלל הוא נתפס אצלי כסופר בינוני.

הגעתי ל"ספר האלף בית" לגמרי במקרה, בספריה. הוא היה מונח על המדף, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לתת לצלקה הזדמנות נוספת אצלי. קראתי את ההקדמה המתיהרת-משהו, קראתי את הטקסט הראשון, וידעתי שלא יהיה לי קושי רב לקרוא את הטקסטים האלה.

אז קראתי את רובם. לקראת הסוף כל כך השתעממתי, שדילגתי על כמה סיפורים ב-קו"ף, ואת ת"ו כבר לא טרחתי לקרוא.

ובכל זאת כתבתי מבוכה. כי בתוך הקטעים המנסים נורא להיות מיוחדים היו כמה קטעים שהיתה בהם אמת אומנותית עמוקה ולא איזו מסכה של סופר המנציח את חוכמתו לדורות הבאים, מנפנף בה לכל כיוון, ומנסה להוכיח כמה הוא שווה.

יש משהו פאתטי עד נלעג [ולא מכמיר ו/או אנושי] באדם הפורס את חייו לפרוסות על פי האלף בית, ומנסה בכל כוח להיות מקורי, אחר, שונה. 

על כל פנים, אם הספר הזה הוא סוג של ייצוג של חיי צלקה אז ברור לחלוטין שזה איש שלא הכיר כמעט אנשים רגילים . כמות ה"Name Dropping" בספר הזה מעוררת תמיהה רצינית ביחס לתפיסת העצמי, ולצורך הנואש להראות כמה אני חשוב. כן, בוודאי הוא הכיר אותם. בוודאי הוא שוחח אתם גם על ילדיו, יציאותיו ודברים של חול. אבל את אלה הוא לא מציג בסיפורים האלה.

הקטעים האמיתיים-הרגישים נמצאים כשהוא מוותר על הפוזה של הסופר הפוגש את.. וסתם מספר סיפור.

כך או אחרת, דן צלקה נשאר מבחינתי סופר בינוני. הטקסטים שלו נוגעים בשעמום, אין לו הרבה מה להציע לי, לדעתי.