ק.ג.יונג, תשובה לאיוב, ליבידו, 2005
המסה הקצרה, יחסית, בספר זה מעניינת לא בגלל מה שיש בה, ויש בה הרבה, אלא ובעיקר בגלל מה שאין בה. אין בה התייחסות לאסלאם.
על מנת להבין את הפליאה שלי יש אולי לדעת שבמסה הזו יונג מתעד את תולדותיו של יהווה, או למצער, עסוק בתיאור האל, ניתוח המבנה הפסיכולוגי שלו [כמעט הייתי אומר הפסיכוטי שלו], והדרך בה מצא יהווה את הפתרון המבני-הפסיכולוגי למורכבות הפנימית המהותית שלו.
כך כותב יונג "יהווה אינו מפוצל אלא אנטינומיה, כלומר בעל ניגוד פנימי מוחלט, תוצאה בלתי נמנעת של הדינמיקה הפנימית האדירה שלו." לשון אחר, הרע אינו היעדר הטוב אלא היבט של השלם, היבט נוסף של האל.
לאורך המסה מסביר יונג את קיום הרע כתוצאה של היות יהווה חסר מודעות עצמית לגמרי. הוא מגדיר את אלוהים כ"כל יודע" אך חסר מודעות ולכן, יסוד הרע שבו הוא היסוד הדינמי שמפעיל את האל, וגורם לו לעשות "מעשים" מוזרים, למשל סיפור איוב.
סיפור איוב, מבחינת יונג, הוא הדוגמה המובהקת לפיצול הפנימי של יהווה, למשבר הפנימי החזק שלו כשהוא מבין [מגלה מודעות עצמית] שהאדם נעלה עליו מבחינה מוסרית, כי לאדם יש מודעות עצמית. יהווה בסיפור איוב אינו בעל מודעות עצמית אלא ביטוי לכוח עריץ וחסר מוסר שכוחו בכוחו בלבד. " הוא [יהווה, אב"ח] אינו רואה כלל את איוב ואת מצבו. דומה הדבר כאילו עומד מולו יצור רב כוח במקומו של איוב, כזה שיש טעם להתגרות בו. .. יהווה משליך על איוב פנים של ספקן, שהוא אינו אוהב אותם משום שפניו שלו הם המביטים בו במבט ביקורתי לא נסבל" "לדבריו של יהווה יש מטרה...שקופה, והיא להפגין לעיני האדם את העוצמה הברוטאלית של הדמיורגוס"
אלא, אליבא דיונג, יהווה זיהה שהאדם מוסרי יותר ממנו, בעל תודעה גבוהה משלו " כאן [בדרמה של איוב – אב"ח] יהווה נתקל באדם בעל כושר עמידה המחזיק בצדק שלו עד שהוא נאלץ להיכנע בפני הכוח הברוטלי. איוב ראה את פני האלוהים ואת הכפילות הלא מודעת שלו". הפתרון הוא חזרה של סופיה, חכמה, לחצר השמימית, אותה סופיה שלדעת יונג גורשה תמורת נישואי יהווה עם עם ישראל, העם הנבחר.
לדעתו של יונג נישואים אלה עבר נדחו לצורך נישואי יהווה עם עם ישראל. האירוע המכונן בסיפור איוב, הוא תוצאת הדרת היסוד הנשי מהאלוהות. אירוע מכונן גם לאדם ובעיקר לאל " שהותה לצד יהווה משמעה נישואי קודש (Hierosgamus) נצחיים שמתוכם נוצרים ונולדים עולמות. אלוהים מבקש להתחדש במיסטריום של חתונה שמימית [ כמו שנהגו האלים המצרים לעשות מקדמת דנא] ולהשתנות לבן אנוש."
כאן לפחות אני, בתהליך הקריאה הפלטתי "וואוו" קטנטן. מי שזוכר את ספרו של ג'ק מיילס, אלוהים ביוגרפיה,
יודע שאחת הבעיות המרכזיות של אלוהים היא היעדר צד נשי מובהק באישיותו ובמהותו, דבר המכונן כוחנות גברית-דומיננטית, סוג של פטריארכאליות שרירותית, אכזרית ורחומה בו זמנית. [תמיד אני חושב על דמויות של מנהיגי שבטים שביד ימין הורגים בלי מחשבה וביד שמאל מקרבים ומלטפים. דמות כזו היא כמובן דמותו של פול מודאדיב, הגיבור של "חולית" של פרנק הרברט].
גם יונג רואה בגירוש הזהות, הישות הנשית העליונה מהחצר השמימית סוג של נכות אלוהית המובילה לעריצות חסרת מודעות. שניהם מדברים כמובן על התנ"ך. [יש להדגיש שמיילס פרסם את ספרו שנים אחרי יונג, ודי סביר שהוא קרא את יונג].
בנקודה הזו עובר יונג לנצרות, ומסביר בהרחבה את הצורך העמוק של האלוהות להתגלם בבן אדם, ל"רפא" את העולם, להבין את האדם העליון מוסרית בגלל המודעות שלו.
אני רוצה להפסיק את הדיון שלי כאן, כי ההתפתחות שהספר מוביל אליה, והדיון הקצרצר של יונג במצב האנושי-מוסרי-תרבותי לאחר השואה אינו מענייני [אם כי הוא די מעניין אבל די שגרתי ובנאלי]. מעניין אותי יותר מדוע יונג מתעלם מההתגלות השלישית של אלוהים לנביא מוחמד? כחוקר דתות ידוע, וחלק מרוחב הידיעה העמוק שלו בא לידי ביטוי במסה תשובה לאיוב, בולטת במלוא עוצמתה ההתעלמות המוחלטת הזו.
מדוע?
האם החזרה לתמונת עולם מקראית, לאחר התאחדות הכוח הנשי והגברי בחתונה השמימית וההתגלמות בבן היא נסיגה קריטית שהתיאוריה אותה הוא בונה במסה הזו לא מסוגלת לעמוד בה? האם איוב אינו חלק מהתודעה המוסלמית?
המסה הזו של יונג קריאה מאוד, מרתקת בכמות הידע שבה ובמבט המעניין על הדרת הנשים מהעולם הפטריארכלי של היהדות [ גם הנצרות], דבר שהוביל לאירוע הקוסמי שבו האלוהות חסרת המודעת אך יודעת הכל מבינה את נחיתותה בפני האדם אותו יצרה במו ידיה, וכן, לטעמי בהתעלמות המוחלטת מהאסלאם.
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
