שאלות של תרבות

בני אדם אינם מסוגלים לשאת ריקנות וייאוש; הם ממלאים את הריק על ידי יצירת מוקד חדש של משמעות. האלילים של הפונדמנטליזם אינם תחליף טוב לאלוהים; אילו ביקשנו ליצור אמונה חדשה ושוקקת חיים בשביל המאה העשרים ואחת, אולי היה עלינו לעיין בהיסטוריה של אלוהים כדי להפיק לקחים ולדעת ממה להיזהר. [עמ' 411]

כדאי להבין כבר בהתחלה שזה ספר השייך למחלקת "ההיסטוריה של הרעיונות", הספר מנסה למצוא את הקשר ההכרחי בין שינויים חברתיים-כלכליים-תרבותיים ופוליטיים לבין השתנות דמותו/הקונצפט של אלוהים בתרבות האנושית.

אין ספר זה עוסק בהיסטוריה האישית של אלוהים, את זה עושה ג'ק מיילס היטב בספרו "אלוהים ביוגרפיה". לא ממש מעניין את ארמסטרונג בספר הזה אלוהים כדמות מתפתחת, אלא יותר מעניין אותה הקונצפט "אלוהים" והתפתחותו.

יש גם להבין היטב, שארמסטרונג אינה מטילה ספק כלל ועיקר באמיתות של חוויות ההתגלות השונות שחוו נביאים שונים ואישים-אנשים שונים במהלך ההיסטוריה של המונותיאיזם, נהפוך הוא. חוויותיהם המומללות הן בסיס מעולה, עבורה, לניתוח השינויים בתפיסת אלוהים לאורך ההיסטוריה בשלוש הדתות המונותיאיסטיות השונות.

באחד הבלוגים שקראתי:Todd's Hammer לשם הכנת הרשימה הזו כתב טוד :

  In general, I understand Armstrong's arguments about the relationship of logos and mythos, but I find that the stark divide between the two can be problematic. It's a common division that ends up functioning to excuse religion from intellectual and moral rigor.

יתרה מכך, בעקבות דבריו של טוד, ובעיקר בעקבות הניתוח של ארמסטרונג על ההבדלים בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית עולה, שהכנסייה המזרחית מושפעת מאפלטון, מתפיסת "ההאצלה" של פלוטינוס, או כפי שהיא כותבת:

   היוונים ניגשו אל האלוהים באמצעות  שלוש ה"היפוסטזות" וסירבו לנתח את מהותו היחידה, הנסתרת. אוגוסטינוס עצמו ונוצרים מערביים אחריו יצאו מן האחדות האלוהית ואחר דנו בשלוש ההתגלויות שלה. [עמ' 135]

בעמוד 134 היא כותבת: "הם [הנוצרים המערביים – אב"ח] ביקשו ליצור אלוהים רציונאלי ומובן לתקופת ההשכלה". כלומר, המתח בין המיתוס לבין הלוגוס, הנטייה לאחד משני הקטבים, על פי ארמסטרונג מובילה לחוסר איזון בסיסי בתפיסת האל ולתוצאות היסטריות מעניינות, למשל האל הרציונל של המאה ה- 18 הוביל ל"מות האלוהים" [עמ' 134, ודיון מורחב בנושא בפרק 10] או נטייה קיצונית למיתוס מובילה לדמויות נוסח יעקב פרנק ואנטינומיסטים אחרים בנצרות.

הספר גם חוקר ובודק את דמות האלוהים בשלוש הדתות, כאשר הדיון בשלוש הדתות נעשה על פי סדר הופעתן על "בימת ההיסטוריה" [כלשון הפראזה]. שוב, חשוב מאוד לציין שארמסטרונג אינה מטילה כלל ספק באותנטיות ובאמינות של תיאורי ההתגלות השונים של האל, נהפוך הוא. עם זאת, עולה מספרהּ, שרק כאשר יש תנאים נכונים ההתגלות נקלטת והופכת לדת המונית ו/או מעניקה תשובה לקבוצות תרבותיות שלמות המוכנות לקבל אותה, לפני שהיא הופכת לסוג של ארגון, שליטה וניהול של מיליוני בני אדם. יתרה מכך, היא גם רואה איך האל בעל החמלה, שראשיתו תגובה לעניים, לחלכאים לאחרים של החברה הופך במהלך הזמן לאל מגדרי, אָלים אשר מדיר את האחרות אך לא רק ממרכז החוויה הדתית והעשייה היומיומית.

הסקירה ההיסטורית של 4000 שנות מונותיאיזם מצליחה להתארגן סביב פרדיגמה מרובעת פאות: מיתוס/לוגוס; שינוי היסטורי/שינוי דמות האל:

הפרדיגמה בטבעה דיאלקטית ודינמית כיוון שהיא בנויה על  שינוי מתוך מתח וניגוד בין ארבע הפאות שלה.

רכיב נוסף ומרשים בתהליך ניתוח תפיסת רעיון האל ודמותו של ארמסטרונג הוא הצבעה על התהליך בו האל של המיסטיקנים הנתפס כ"אין" מוחלט הופך לחלק מהתפיסה המודרנית של שתי המאות האחרונות את האל בקרב תיאולוגים רציונליים או פילוסופים שונים.

כך, רעיון האל הפרסונאלי המקראי, האל שהוא "יש" בנצרות המערבית מתמוסס לו אט אט לכדי "אין" , והופך בלית ברירה לאל אישי, שיש לחפש אותו בתוך העצמי, כי רק כך הוא יימצא.

כולם טענו, בזמן זה או אחר, שמדויק יותר לתאר את אלוהים כ"אין" מאשר כרישות עילאית, מכיוון שהוא אינו קיים בכל דרך שהיא שאנו מסוגלים לתפוס אותה. במרוצת הדורות איבד המערב בהדרגה את התפיסה היצירתית הזאת של אלוהים. קתולים ופרוטסטנטים החלו רואים "בו" ישות שהיא מציאות אחרת שנוספה לעולם שאנו מכירים, והיא מפקחת על מעשינו כמין "אח גדול" היושב במרומים. אין תמה אפוא שרעיון זה של אלוהים לא היה מקובל על רבים בעולם שלאחר המהפכה, שכן נדמה היה כי הוא גוזר על בני אדם שיעבוד שפל ותלות לא יאה שאינם מתיישבים עם כבוד האדם. הפילוסופים התיאיסטים . [עמ' 364]