ערב בתל ברוך / דוכיפת

א

השיר  "ערב בתל ברוך "  מסתיים בהפתעה:  " אל אחיותי הזונות".  כך מסתיים השיר, שארבעת בתיו מתארים שקיעה אחת בחוף תל-ברוך. השקיעה מתוארת אומנם בבית אחד ויחיד, הבית השני בשיר, אך הבתים הראשון והשני מתארים את הנוף בו מתרחשת השקיעה.  ועד השורה האחרונה של השיר, אין כל הכנה לקראת השורה המסיימת את השיר. "אל אחיותי הזונות".

אפשר כמובן לטעון "ערב בתל ברוך " – שם השיר – כבר מכיל בתוכו את הרמזים לסיום השיר.  מן המקובלות ש"תל ברוך" הוא  צירוף כבול בעברית המדוברת. ומשמעו איזור הזנות המרכזי של מדינת ישראל.  אכן, המשמעויות הנלוות לצירוף זה אף מועצמות באמצעות ציון הזמן.  המשמעויות שיוצר שם השיר אולי מכוונות אל פעילות הלילה העניפה באיזור, בוודאי מדגישות את יסוד החזרה ואי-השינוי בפעילות זאת.

ב

ייצוג ומהות הייצוג הם בפני עצמה סוגיה מרתקת בתרבות העוברת אט אט לייצוגים אודיו-ויזואליים ומוותרת על הייצוג המילולי. לא אכנס כלל לדיון בנושא הייצוג, אלא אטען את הטענה הזאת: הייצוג "האובייקטיווי" מנסה בדרך כלל לשקף מציאות כלשהי ללא התערבות או שיפוט של  המייצג (האדם ) ואילו הייצוג "הסובייקטיווי" מקנה מקום רב למייצג (האדם).

השיר שלפנינו הוא שיר ייצוג-סובייקטיווי מובהק.  והטכניקה בה בוחרת הדוברת היא ויזואלית מובהקת.

בבית הראשון: צוק – ים; סגריית חשמל (ארובת רידינג); עיר;  נוף צפוף בתים; ישמעאל ויהודה. או אפשר לסמן את התוואים הגאוגרפיים על-פי הכיוונים: דרום-צפון-מזרח ועל פי הפרשי הגבהים: צוק-חוף. מבט מעל ומבט לפרטים.

הפריטים בנוף אינם קיימים לעצמם, אלא נושאים משמעות ברורה וחד-משמעית עבור הדוברת בשיר. כדי לראותם עליה לרדת מהצוק אל הים. הירידה היא תנועה מענינת באומנות, כי ברוב המקרים הירידה מובילה לגיהנום, לאזורי הסכנה, לראיית הפרטים הפוגמים בתמונה הכללית, לפגישה לא-נעימה של היחיד עם עצמו. רק לאחר שהתבצעה הירידה, אפשר להתחיל לראות את הנוף האמיתי.

"מדרום – סיגריית חשמל זקורה וארוכה" – יש לשים לב אל התמונה האלגנטית מאוד, כמעט קוקטית, שאומנם מוותרת על "האדם המעשן" אבל כלל לא מוותרת על "הפוזה" שבהחזקת הסגרייה. הפוזה "המינית" הזאת נבנית גם מכך שהיא "זקורה", כמו אבר-מין זכרי, ( אבל עדיין מלוא המשמעות האירונית לא עולה על פני השטח, אלא רק נרמזת.) ומכך שהיא מדרום, "למטה" (דרום הגוף, לכאורה), הרי מיקום הסגרייה משמעותי ביותר כמרמזת על אזור אבר המין.

הטור הבא הוא חיווי דעת אישי מופגן הלובש כסות של דיווח: "עיר מעשנת ללא הפסקה". התמונה שבטור השני "מדרום – וגו'" יכולה להיתפס כתמונה אובייקטיווית, ברם בטור השלישי הדוברת מאחה את אחד הסלוגנים שהפכו חלק מהתדמית התל-אביבית "עיר ללא הפסקה".  סלוגן זה מהופך בטקסט " עיר מעשנת" – ההאנשה של העיר  אינה מחמיאה לעיר. הביקורת נרמזת בצירוף "ללא הפסקה". החיבור של התמונה האירוטית בטור הקודם ותמונת העיר המעשנת ב"קוקטיות" מתרסקת בשל "ללא הפסקה". זו כבר אינה מחווה מינית, זו אובססיה, זו חזרה על ג'סטה שמאבדת בשל כך מערכה המיני. (בשידור חוזר).

הטור הרביעי "מצפון – עירייה את חופה בנדל"ן חנקה". גם  טור זה מצליח לחבר בתמצות רב פריטים של ייצוג אובייקטיווי וייצוג סובייקטיווי. "מצפון" - יודעי עברית מכירים את תחילת הפסוק "כי מצפון תפתח הרעה". צפון מסמן אסון בעברית. הבחירה בצורה הזאת מסמנת את עמדת הדוברת, אשר מחוזקת באמצעות הפועל "חנקה". פריטי הנוף האובייקטיוויים הופכים לסמלי אסון, לסמלי מוות. יש כמובן לשים לב למעבר מ"עיר" ל"עירייה " ולשימוש המשפטי במילה "נדל"ן".  עירייה ונדל"ן הן מלים מנוכרות. הן מייצגות ביורוקרטיה, הליכים משפטיים. אין בהם, לכאורה, עקבות לאנושי. אבל הן האנושי. האנושי הפועל על פי חוקים שקבע לעצמו. חוקים והליכים שאבדו את הקשר שלהם, עפ"י השיר לחוף, לטבע.

הטור החמישי "במזרח מדממים ישמעאל ויהודה" – המעבר החד מהדרום ומהצפון אל היגד שאינו "תיאור נוף" מפתיע, והופך את שתי התמונות הקודמות, שאולי נשמעות מעט "קטנוניות" , לחלק מסיפור מורכב הרבה יותר. במיוחד, שהדימום אמור להיות במערב, בצבעים שיוצרת השמש השוקעת. מזרח – המילה הזו טעונה בעברית עד להתפקע  כמעט. היא מכילה את ראשיתו של העם היהודי, היא מכילה את געגועיה של תרבות שלמה לגאולה. מזרח והנרדפת שלה "קדם" מייצגות עבר כמעט מיתי. הדוברת  מוסיפה את "ישמעאל ויהודה". היסטורית כמובן זו טעות. יהודה הוא בנו של יעקב, נכדו של אברהם ואחיינו של ישמעאל, ועם זאת היריבות בין יצחק לבין ישמעאל לא נעלמה. אבל, במציאות שבה סיגרייה חשמלית זקורה מדרום ועירייה חנקה גם הדיוק ההיסטורי מיותר, וליתר דיוק זו המציאות העכשווית.

הטור השישי והאחרון בשיר " עד לא ידע." – קרבתו ל – "עד דלא ידע" (האם יש לראות בצירוף זה  רמז לתהלוכות העדלאידע  המפוארות של תל-אביב עת לא חנקה ועישנה) מגחיך את התמונה הקודרת והייאושית שבבית זה. אבל הגחכה זו לא מפקיעה את המשמעות שנוצרה, אלא מייצגת את "הייאוש" שלפעמים ביטויו הוא בצחוק.

החריזה בבית הזה  מעניינת מאוד. א-ב-ב-ב-ה-ה. החריזה בין הטור השני לטור השלישי והרביעי בנויה כמובן על היעדר האבחנה בדיבור בין כ' דגושה לבין ק'. המלים החורזות יוצרות משמעות נוספת, שמחזקת את המשמעויות הכבדות העולות מהבית.

ארוכה-הפסקה-חנקה –  לו נקרא מלים אלה בסדר הפוך, נקבל תמונה די מבהילה או אולי עם מעט תקווה, שתהייה הפסקה ארוכה בחניקה.  כמו-כן, לו נבדוק את הטורים החורזים, הסגרייה הארוכה מעושנת ללא הפסקה, ועישון זה חונק גם ללא הפסקה.

יהודה – לא ידע : החרוז הזה מכיל בתוכו אולי את התמצית של הבית השלם – ההכחשה, המודעת או הלא-מודעת לכל  שמתרחש סביבו, בעבר ובהווה.

ג

הבית השני הוא מעבר חד ומרשים אל תיאור השקיעה.  השקיעה הנמצאת במערב, מול עיני הדוברת מתוארת במיטב המלים. כלומר, העיצוב הלשוני שואף אל הלשון הנחשבת לפיוטית, ובמובן זה הוא הופכי וניגודי ללשון המעצבת את הבית הראשון. כמו-כן, הבית מתקצר משש שורות לשלוש שורות. כלומר, המעבר מהתיאור האפי "האובייקטיווי"  אל התיאור  האפי, הלירי והאישי.

הפתיחה  של הבית : "אך מולי, בפאתי מערב" – ניגוד, אך. מולי – לא מצדי או מאחורי גבי, הכיוונים שתוארו בבית הראשון. אך מצביעה גם על אופי אחר של התבוננות, או על ניגוד לכל מה שלא מולי, כלומר היופי, התקווה, השמחה כולן מולי. "פאתי מערב" – קצות מערב. המילה "פאתי" היא מילה "יפה", חגיגית.  רשב"ג בשירו  – "ראה שמש לעת ערב אדומה/ כאילו לבשה תולע למכסה // תפשט פאתי צפון וימין/ ורוח ים בארגמן תכסה" -   מציג תמונת ים המאדים עם שקיעה , שרומזת אל דם ואל רצח ואל אסון קיומי עבור הדובר. בשיר שלנו, הדם נמצא דווקא במזרח, במקום בו כבר כמעט אין אור, אבל יסוד המוות האלים קיים. (על כך בסיום) בשיר שלפנינו  תמונת השקיעה, כשהדוברת צופה ומצביעה על יופי נשגב. היופי מורכב מצבעים: זהב, סגול, ממוזיקה  "שמש תפרוט על נבל",  משירה  "דואט סגול" ואפילו  מקהלה – ענני נוצה, שקשה מאוד לא לראות את תנועתם המעודנת והאוורירית.  החריזה מעצימה את  היופי הנשגב: 

בפאתי מערב / על  מיתר זהב.  החרוז מצרף יסוד אגדי ומופלא, רחוק מהשגה ונגיעה. גם המצלול המעט שורקני של הבית: שמש ; זהב; סגול; נוצות משתלב היטב עם ה-בית הרפוייה וה-נון המרובה בטור האחרון ומוסיף את ההדהוד הווקאלי של שקיעה "אופראית-אגדית" זו.

ד

הבית השלישי הוא מעבר חד כקודמו. אלא שבבית הזה המבט מתכנס פנימה. אל הדוברת. שני הבתים הקודמים היו מבט אפי אל הנוף ואל השקיעה. אומנם המבט האפי, הרחב המנסה "להיות אובייקטיווי" אינו צולח ממש , ונופל פעם אחר פעם לביטויי שיפוט של הדוברת את הנוף שהיא רואה.  במובן זה הייצוג הוא  "פוסטמודרני" כיוון שהוא איבד אמונתו ביכולת לראות את המציאות  בעיניים "לא אנושיות" או "אובייקטיוויוֹת", וה"אובייקטיוויוּת" של התיאור או של המציאות היא הדוברת וקולהּ. עם זאת, המבט חיצוני ולא פנימי. בבית הזה המבט הוא פנימי.

כדאי לשים לב איך המצלול השורקני המטושטש בבית השני מתעצם לפתע בבית השלישי.:

רוצה; אצות; מצוקת; בצוק. ה-צדי משתלט בצלילו הצורמני ואליו מצטרפות ה-ק' וה-ת' הנוקשות בחוזקה.

הבית נשען על משחקי מלים וצלילים  מתוך זיהוי הקִרבה והניגוד הקיימים ביניהם. עובדת אצות – אובדת עצות. החלפת ה- עין  ב-אלף אינה רק לצורך "המבריקות" הטכנית, אלא ובעיקר כדי להצביע על מחוז החפץ האמיתי של הדוברת. שהרי הבית השני ציין היטב היכן נמצא היופי. אפשר כמובן גם לראות בצירוף זה רמיזה ל"עובדת הים" או "עובדת אלילי הים" – הצוק והחול. השאיפה אינה אסקפיסטית ממש, אלא מציבה את  חוסר האפשרות לממש אותה. "להחליף מצוקת יום חול/ בצוק ים וחול". שתי השורות האלה מציגות את השירה במיטבה. אותן מלים כמעט , באותו סדר הופעתן בהיגד התחבירי ושני עולמות שונים נפרשים לעינינו.  הבית הזה מוותר על החריזה לטובה הפיפורה (חזרה על אותה מילה בסופי טורים) המבהירה את ההבדל התהומי בין "יום חול" לבין "ים וחול". הבית לא מסתיים בנקודה. כלומר השאיפה הזו  אינסופית, היא המהות של הדוברת היורדת "מהצוק אל הים" .

ה

הבית האחרון הוא סגירה "עלילתית" של השיר. תמה השקיעה, הגיע החושך. אין מה לראות יותר. אלא שהדוברת טומנת "פח" קטן. "עת החושך יבוא, יגרש הזיות" – בטרם אדון ב"פח" כדאי לראות שוב את התשתית הנמצאת בצירוף של "חושך" ו"יגרש". "באנו חושך לגרש.. וגו'". ההיפוך בתפקידו של החושך בולט, והיפוך זה רואה בחושך לא  דבר מפחיד, מאיים שיש לגרשו, כי אם "יצור המחזיר אנשים למציאות" . כאן נמצא גם ה"פח" שטמנה הדוברת. "הזיות". מהן ההזיות: השקיעה המרשימה, השאיפה להיות "עובדת אצות"?  ומהי המציאות – סגריית חשמל; חנק; מצוקת יום חול ?  החושך כמבדיל/ מגרש  בין המציאות לבין ההזיה.  ההזייה  שייכת לתחום היעלמות האור. החושך הוא תמונת המציאות.  הניגוד הזה  שנוטה לסתור את "המקובל" תואם היטב את רוחו של השיר הבודק במבטו האפי את המציאות החיצונית והפנימית. כדאי גם לראות את השימוש בפועל "יגרש". פועל בעל קונוטציות אלימות,  שבבסיסו ישנו מרכיב הבעלות. כלומר, ההזיות הן בבעלותו של החושך, וזכותו לגרש או לקרב למחוז זה את מי שירצה בו.

הטור השני אף הוא סוגר "עלילתית" את השיר. "יורדת" – בית ראשון ; "אעלה חזרה" – בית אחרון. הסגירה העלילתית של התנועה, ירידה-עלייה כלל לא  נענית לתפיסה המקובלת. אם בתחילת הדיון הצבעתי על הירידה מהצוק כדי לראות את הפרטים, העלייה לא תשנה דבר, כי היא תוצר של גירוש מתחום ההזייה.  הצוק הוא מקום של ראייה מקיפה כאשר יש אור, כאשר יש מקום להזייה. אבל, הירידה לחוף הים אינה מאפשרת "בריחה" מההזייה. הבית הראשון מציג בפנינו את המציאות(?), הבית השני את "ההזייה" ואולי את המציאות, גם?  בטור קצר זה יש לראות את המילה "חזרה". המילה הזו מתחברת ישירות לשם השיר, במיוחד לחלקו השני "בשידור חוזר". הירידה והעלייה אינן אירוע חד-פעמי אלא אירוע חוזר על עצמו. האם הייאוש אינו צורח?

והטור האחרון. הטור לו קראתי מפתיע. "אל אחיותי הזונות". לא אל הזונות, אלא לאחיותי. הדוברת זונה.  זונה כייצוג המושלם של האשלייה האנושית-הזכרית. אבל לזכר אין כאן תפקיד, אלא למהות העקרונית של הזונה. מכירת הזיית החשק, התשוקה, האהבה, הארוס.

המצלול והחרוז "עושים יד אחת" עם ההפתעה שבטור האחרון. ה- זין המודגשת, וצלילה הלא-נעים,  ו"הזיות – זונות", תמצית המהות של הזונה. אבל זו המציאות אליה מגרש החושך. זו המציאות אליה עולה הזונה מחוף הים.

ו

לפנינו שיר המטפל בייצוגי המציאות תוך משחק מתוחכם עם  ייצוגים מקובלים ועם ייצוגים לא מקובלים. המשחק המתוחכם נעוץ בדימוי המקובל שלנו את "הזונה", ובדחיקתה למקום בו הייצוג שלה לא-קיים או הייצוג שלה דרמטי ולא אמיתי. השיר אינו שיר מחאה חברתי, או שיר הבא לתקן את העוול שנעשה לזונה בתחומי הייצוג התרבותיים המקובלים, אלא  הזונה מייצגת כאן את הפער בין  המדומיין לבין המציאות. גם פער זה אינו ברור דיו, כי החושך המגרש מגדיר את הכל כהזייה, גם הנוף המתואר בבית הראשון. המציאות היחידה היא מציאות הזונה, בחושך על הצוק.

תמונת המוות שהתייחסתי אליה בציטוט שורות משירו של רשב"ג מקבלת בשיר הזה הרחבה בלתי צפויה.  כי אצל רשב"ג השקיעה היא חד-פעמית ומשמעותה קוסמית. בשיר של דוכיפת כל שקיעה היא חד-פעמית ואנושית .