הגיע הזמן, אחרי שליפת מאמרים מהזכרונות השונים של המחשב או מאתרים משונים, ששימשו להם אכסניה לתקופה מסויימת, לחזור לעיסוק החביב עלי - ביקור בפורומי יצירה, מציאת טקסטים טובים יותר או טובים פחות, ודיון בהם.
האמת צריכה להיאמר, שבתחילה חשבתי להקדיש את הפוסט הזה לדיון נרחב שהתרחש בפורום בסימן כתיבה סביב השיר של שם. הוסף אושוויץ למאגר
בפורום ההוא נרמז שהשיר הוא בעצם פלגיאט של פוגת המוות הידועה של צלאן, והיה בהחלט מקום לעורר שוב את סוגיית התגובות בפורומים בהרחבה.
במקום זאת, החלטתי להסתכל בשני טקסטים.
הראשון הוא מפורום הבחירה החופשית, פש"ר, והוא של שוש והוא נקרא זה הלהט.
השם
השימוש בכינוי הזיקה [הרומז] זה מצביע על המילה הלהט כמו היא אחראית, אשמה, סיבה לכל מיני דברים, משהו בסגנון : זה האשם. יתכן ויש גם הצבעה על הלהט כדבר המזוהה בפעם הראשונה, ניתן לו שם בפעם הראשונה. כך או אחרת, דווקא שם הטקסט סביר.
קריאה טקסט עצמו, במיוחד בבית הראשון מקפיצה לעיני הקורא את הצירוף הזה:
פקעת מתפקעת חשבתי הרבה על הצירוף המצחיק הזה. פקעת מתפקעת. נסיתי להבין מה הוא תורם לטקסט, לבד מהמצלול. נכון שבמילה פקעת כבר חבוי ענין הפקיעה, ההתפרצות. אבל פקעת מתפקעת? ממה מתפקעת הפקעת? [פקעת חוטים? פקעת של רקפת? ] , כנראה דלות ידיעתי מנעה ממני להבין צירוף מצחיק זה, בתוך טקסט המטיל אחריות על הלהט. כי לפי הטור הראשון של הבית הראשון הלהט הוא סוג של יישות עצמאית השוכנת בדוברת זה הלהט הזה השוכן בי [מדוע חזרה על המילה זה?], ככה הוא בא הלהט הזה לשכון. על כל פנים הלהט הזה הוא פקעת מתפקעת. הפועל בזמן הווה, עכשיו הפקעת מתפקעת, אבל לפי שני הטורים הבאים בשיר, כנראה שהיא לא תתפקע כל כך מהר הפקעת, כי הלהט שרוי בעמדת המתנה. הלהט שרוי?
שאר שני בתי הטקסט לא בדיוק משפרים את הבית הראשון ו/או מוסיפים תובנות עמוקות.
זה שיר גרוע, שכתוב לדעתי ברשלנות. לדוגמה: הטור הראשון בבית הראשון והטור הראשון בבית השני מקיימים ביניהם קשר מצלולי בעל משמעות: בי, בקרבי - כלומר הכפלת ההדגשה היכן נמצא הלהט, אבל בבית השלישי זה הופך ל"נבחר" תוך התעלמות מהמשמעות והתבנית שנוצרה. כמובן בבית השלישי יש חמישה טורים, פירוק של תבנית ארבעת הטורים הקלאסי, שוב ללא סיבה.
הרבה פעמים אני נשאל או נוזפים בי על כך שאני טורח להתייחס לטקסטים גרועים במקום לטקסטים טובים. אני חושב, שאדם הקורא טקסטים חייב לתת לעצמו דין וחשבון על מה שהוא קורא. האקדמיה בעיקר עסוקה בדיונים בקורפוס הנבחר שלהּ. אני מעדיף את הסיבוב במקומות בהם הפרופסורים מעט מאוד באים לבקר ו/או להגיב, לדון או להעיר. תרבות נוצרת בכל מקום והשחתת תרבות נעשית בכל מקום. זילות של שירה מתאפשרת באופן חופשי באינטרנט, תחת הסיסמה: לא בא לך, אל תקרא. אבל שאלת ה"בא לי" ו/או הסובייקטיביות בהערכת טקסטים כלל לא רלוונטית.
הטקסט השני שפגשתי הוא של ברטה כץ מבימה חדשה.
הטקסט שאתייחס אליו הוא שיר, בהחלט שיר. שמו איפור.
השיר מתאר את הלילה "מאופר/כבד" ש"צלליותיו המושחרות" ובסיום השיר ש"נשיקתן/ בי מטביעה בשחור חותם/ את סימנה".
השיר איננו ממיטב השירה העברית. יש בו שימוש מוגזם במטאפורת הלילה המתאפר כמטרוסקסואל או כלובש בגדי נשים, או כדמות המתעתעת לגבי המיניות שלה, וסופו שהדוברת הולכת לישון והלילה מנשק אותה, מה שכמובן חותר תחת התמונה ה"נועזת" בשני הבתים הראשונים, כיוון שהשיר ממקם עצמו בנישה המותירה את הקורא קצת מאוכזב אם לא מאוכזב.
עם זאת, השליטה בחומרי המטאפורה, היכולת לעצב טקסט שירי בעל אמירה ייחודית מרמזת על כשרון, אשר כמובן דורש טיפוח רב.
בהצלחה לך, ברטה כץ.
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
