שאלות של תרבות

בעיקר שירי נשים.

כרגיל הבחירות שרירותיות. נכנס לפורומים/אתרים, שאני המלצתי עליהם. הפעם במקרה או שלא במקרה בחרתי שירי נשים.  לגבי "בימה חדשה" אני בוחר מרשימת  הפרסום האחרונה.

יעל ישראל  פרסמה טקסט בשם אוסף. הטקסט בנוי מטור פותח "לכל אחד יש אוסף" וארבעה בתים. בשלושת הבתים הראשונים מוצגים אוספים שונים, כמעט טריוויאליים, מתאימים לגיל או לאישיות האוסף, ואילו הבית האחרון, הוא ה- סיום הדרמטי, יען כי לכותבת יש אוסף של מתים ופצועים.

לכאורה, טקסט "חזק". טקסט שקוראים לא מיומנים, או קוראים שמחפשים רק ריגושים יתלהבו ממנו. אבל, קורא מיומן, המכיר את התחבלנות הרטורית לא יכול אלא למלא פיו בתמיהה  למראה הטקסט הזה. כל השגיאות שאפשר לעשות נעשו בטקסט הזה. שם השיר - אוסף [ אׁסֶף? אוֹסֵף? ] ואחר כך שלושת הבתים, שכתובים בלשון מתיילדת משהו, אחותי, נתי, עידו.. ואז "אני", הדוברת, וואוו.

 אלא שסיום זה הוא הסיום הצפוי, הבנאלי. חבל. לדעתי יש בשיר חומרים שיכולים להיכתב אחרת ולהשיג את מטרת הקינה, הסבל או הכאב. [ חוץ מזה, דומני שההתיחסות אל איסוף "קורבנות" איננו חריג בפני עצמו, אגב.]

בבחירה החופשית , פש"ר, הופיע הטקסט של תובנה ושמו זכרון מתוק. רק קריאה של הטקסט הזה ליד הטקסט של יעל ישראל מצביעה על שתי תפיסות לשון-שירה שונות בתכלית. הכתיבה הגרומה, "שוברת השיניים" של ישראל ליד הכתיבה הפיוטית-פואטית אלגנטית-משהו של תובנה. הטקסט של תובנה הוא מעין טענה לאביב המחזיר לדוברת את גופהּ, לא פחות. ועם זאת, למרות שבגלל תכלת קרועה, "גופי חוזר אליי" הדוברת "לא מבקשת הרבה....", את מה ששיך לה, זה היא רוצה. ומה שייך לה באביב? גופה? תשוקותיה? החירות הרוחנית שלה? סתום, לא מפורש ומבולבל בעיקר. עוד דוגמה לטקסט המתיימר להיות שיר. כתוב ברישול רב, לכאורה מייצג איזו "אמת פנימית עמוקה מחקר", ובעצם הוא חיבור אקראי של מלים.

בצורה טקסט של נעמה ברון בשם קריאה. קריאה לאהוב?  קריאה לאל? [כיוון שהנמען לשיר אינו ברור, וכיוון שזה אתר בעל אוריינטציה דתית אפשר גם לראות טקסט זה כתפילה לאל, מדוע לא? בעצם, במיוחד לאור בחירת המלים ממשלב לשוני הגבוה ביותר האפשרי]. כך או אחרת זה טקסט בעל עוצמה פאתטית גבוהה במיוחד "מעבר להרי הבעת / האופלים על לבי". המשלב הלשוני הוא המשלב המיתי של העברית. יש נסיון כן לכתוב טקסט במיטב המלים.

אלא, שהכותבת טרם למדה, כנראה, את עוצמת השקט, או המתח בין קול-היעדר קול/ תנועה-קפיאה/ פונקט-קונטהפונקט ואז מקבלים טקסט צעקני מאוד, למרות שפתו האנכרוניסטית, שאמורה לעורר כבוד, או התיחסות אחרת אליה.

לסיכום -

שלושת הטקסטים האלה שנכתבו על ידי שלוש נשים ופורסמו ביומיים האחרונים מציגים מגוון מעניין של נושאים. אבלות/זכרון ; אביב וגוף; פניה לאהוב,לאל. הלשון בשלוש הטקסטים נעה מהמודרנית, הרזה והגרומה ביותר [שאגב, עבר זמנה  בפואטיקה העברית של שלוש השנים האחרונות] אל העברית החגיגית, המלאה והמיתית ביותר. שלושת המודוסים של הלשון מתאימים לנושאי השיר, אם כי, טענה זו היא טענה בדיעבד, ויתכן שבחירה לשונית אחרת לטקסט של  יעל ישראל היתה משפרת אותו.