שאלות של תרבות

אחד הקשיים הרציניים בכתיבת פרוזה, החל מ"זעיר" של אפשטיין וכלה באפוסים ארוכים עד אין קץ, כמו 'מלחמה ושלום' לטולסטוי קשור לפתיחה, התחלה. פתיחה של סיפור  יכולה להיות פסקה אחת, עתים זה ארוך יותר. אנחנו מכירים בצורה גסה שני סוגי פתיחות לסיפורים: אקספוזציה, ו"פתיחה באמצע הדברים" [ IN MEDIAS RES], כלומר מייד בעלילה. מעניין לפעמים לבדוק, לא את האקספוזציה או תחילת העלילה אלא את הפתיחה הממשית של הסיפור, המשפט הראשון, הפסקה הראשונה. שהרי, אחרי שמו של הסיפור הם הפיתוי הגדול לקורא, הם המניע החזק, פעמים אינספור, לאי קריאת הסיפור או מאידך לצלילה מהירה בו. יש כמובן טכניקות רבות ומגוונות לכתיבת המשפט הראשון או הפסקה הראשונה. הנה  כמה פסקות פותחות מכמה סיפורים קצרים:

קארבר, ר,מיסטר קופי מיסטר פיקסיט, 2002, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, עם עובד:תל-אביב, הדפסה שמינית, תרגום:משה רון,  עמ' 19

ראיתי בחיי כמה דברים. פעם הייתי בדרך אל אמי ללון אצלה כמה לילות. אבל כשהגעתי למדרגה העליונה הסתכלתי והיא היתה על הספה, מתנשקת עם גבר. היה קיץ, הדלת היתה פתוחה. הטלוויזיה פעלה. זה אחד הדברים שראיתי בחיי.

קריאה בפסקה הראשונה הזו מעלה שני דברים. הראשון הוא הלשון העובדתית, היבשה נטולת האמוציה, שלכאורה נדרשת מ"מה שראו עיני המספר". קארבר משתמש כאן בליטוטֶס בצורתו ההפוכה. המשפט "ראיתי כמה דברים בחי" מכין את הקורא למשהו חריג, כי זה סוג דיבור, דיווח המצביע על ניסיון ועל ראיית הלא שגרתי. אלא שבפסקה הזו, הלא שגרתי, לכאורה, מוצף בפרטי רקע חזותיים ולא חזותיים, שגרתיים, יומיומיים. והסיום, "זה אחד הדברים שראיתי" מעמיד את הענין בתוך מסגרת של "לא שגרתי", אבל  לא מהסוג המעורר חלחלה, דווקא. אם כי, צריך לזכור שהמספר ראה את  אמו מתנשקת עם גבר. לשון אחר, הניסיון למנות עובדות מבלי להציף אותן במטען רגשי משיג את ההיפך.

צ'כוב, א"פ, הסטודנט, 1990 , סיפורים מן הפרובינציה, ספריה חדשה: תל-אביב, תרגום נילי מירסקי, , עמ' 235

בתחילה היה מזג אוויר יפה, שקט. הקיכלים צרחו, ובסמוך בביצה, היתה איזו בריה הומה בקול נכאים, כנופחת לתוך בקבוק ריק. סיס עבר במעופה, והיריה שכוונה לעברו הצטלצלה באוויר האביבי, רמה וצוהלת. אבל כשירדה חשיכה על היער נשבה לפתע פתאום ממזרח רוח קרה, פולחת עצמות, והס הושלך מסביב. מחטים של קרח נמתחו על פני השלוליות, והיער נעשה עגמומי, שומם, ערירי. ריח של חורף נישא באוויר.

בפסקה הזו המספר מתבונן  בנוף ומאזין לרחשיו, לקולותיו ולצליליו. הנוף האביבי מוחרד בשל פעולה אנושית, המנותקת מהפועל, ועל כן, כל שאני רואים זה את היער ואנו שומעים צלילים. אפשר לראות את המבט האנושי המפענח את הצלילים, אבל הדברים בטבע -ציפורים, עצים רק מתוארים ללא ניסיון לתת להם משמעות אנושית, רגשית או אחרת. במשפט זה "הצטלצלה באוויר האביבי, רמה וצוהלת" - זו היריה שקולה והתנהגותה זהות אולי לקולו של הסיס, אך מאידך הן מכילות הרס ומוות, ויתכן אף מות הסיס.   בתוך המצלוליות הרבה בפתיחה הזו, מתברר שרק היריה היא הרמה והצוהלת, כי בעצם יש עצב רב, ישנם קולות כואבים מאיימים, ישנם דברים סמויים ולא נעימים. יתרה מכך, האביב אינו אביב, "ריח של חורף נישא באוויר". יסודות מנוגדים בפתיחה הזו

בארון, ד, מדנים, 1994,הקול האחר, סיפורת נשים עברית, עורכת לילי רתוק, עמ' 111

מדי קוראי בילדותי בספר המקרא את הדברים: כי-כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה-שרה הסנדלרית, כפי שראיתיה לרוב בימי "בין המצרים" ליד חלונה, ששם ישבה במיטתה אחרי לידתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ותמיד בנות.

דבורה בארון פותחת בהתיחסות לסיפור מקראי, המשמשת כרקע מיתי-מכונן לדמות עליה תספר. היסוד הסנטימנטלי החזק הוא הבולט בפסקה הזו. יתרה מכך, "ותמיד בנות" מקפיץ לקדמת התודעה של הקורא את האומללות של האשה אשר לא מצליחה ללדת בן. לכאורה זה נורא מעקרות, אפילו. ההפעלה הסנטימנטליסטית של הקורא תלויה בנכונות של הקורא ל"קנות" את תמונת האומללות שבארון מפעילה  בעוצמה רבה, במקצועיות רבה אפילו, הייתי אומר, בפסקה הקטנה הזו.

טלנט, א, 1997, טובה, מתוך: האנשים הכחולים סיפורים צפון אמריקאיים, ספריה חדשה:תל אביב, עמ' 153, תרגום-משה רון

מעבר לפינות הבית, אפילו מהבוסתן המרוחק מעט, נדחקו התרנגולות לתוך החצר, נחפזות בלחץ תרנגולות אחרות שמאחוריהן, אחר כך מתמהמהות לנקר אוכל. שתי מטרוניתות תפוחות חזה נתקלו בשחורה קטנה מהן. זו חמקה מתחת לפיסת תייל, וכשפנה הזקן, גילה רק את גבה ברשת דקה של צללי עשבים. היא התחילה להשתולל, ופיו של סנדובל נקמץ לקו נוקשה. הוא לא רצה שתתחבא כל שעות הבוקר, אבל לא יכול לעשות דב שלא יפחיד אותה עוד יותר. הוא גער: "תרנגולות מחורבנות, אין לי זמן בשבילכם. תעזבו את לולה הזו בשקט. לא לרדוף אחריה, אמרתי לך, אחרת -- "

על מנת להבין קצת יותר את הפתיחה הזו, יש לדעת ששם התרנגולת "לולה" הוא כשם אשתו של סנדובל.  המבט בטבע הוא מבט אנושי הרואה בטבע תופעות שיש בהן אנושי רב על "החייתי". כמובן, שזה טבע מבויית, חקלאי ולוליו, ולא טבע פראי כיער אותו מתאר צ'כוב.התרנגולות מושוות לנשים, וסנדובל מתייחס אליהן כאל המסוגלות להבין את איומו. תמונת האיכר ותרנגולותיו, הסְפר אולי, ואולי מבט פנימה אל תוך הפסטורליה, עמוק לתוך הפרטים אחרי שעוברים את המבט הפנורמי המציג לצופה תמונה מטעה של שקט ושלווה.

בורחס, ח"ל,עיון ביצירתו של הרברט קווין, בתוך, בדיונות 1998, ספריה חדשה:תל-אביב, תרגום יורם בורונובסקי[ז"ל], עמ' 65

הרברט קווין מת ברוסקמון; לא הופתעתי לגלות, שהמוסף הספרותי של ה'טיימס' מקדיש לו בקושי חצי טור של הספד צדקני, שאין בו ולו שם-תואר אחד של שבח מבלי שילווה בתואר-פועל שבא לתקנו (או לסייגו קשות). ה'ספקטייטור', בגליונו המקביל, אומנם פחות לאקוני ואולי לבבי יותר, אך הוא משווה את ספרו הראשון של קווין - The God of the Labyrint - לספר של אגאתה כריסטי, ואחרים - לאלה של גרטרוד סטיין: איזכורים שאיש לא יחשוב אותם לבלתי נמנעים, ושלא היו משמחים את המנוח. יתר על כן, הוא לא חשב עצמו מעולם לגאון; גם לא באותם לילות פריפתטיים של שיחה ספרותית, שבהם האיש המנוסה בהילכות הוצאה לאור משחק בהכרח את תפקידו של מר טסט או את זה של הדוקטור סמיואל ג'ונסון... בפכחון מלא הכיר באופיים הנסיוני של ספריו: הראויים אולי להערצה בגין חדשנותם ובגין טוהר לאקוני מסויים, אך לאו דווקא בזכות עוצמות של רגש. "דומה אני לאודות של קאולי", כתב לי מלונגפורד במארס 1939. "אינני שייך לאומנות, אלא רק לתולדות האומנות." לדידו לא היה תחום נחות יותר מן ההיסטוריה.

הפסקה הפותחת הארוכה הזו, המשמשת בסיפור הזה כמעין אקספוזיציה, ואולי מניע לסיפור [ צריך לדעת שבורחאס המציא ספרים, סופרים וכו' בספר זה..], מחקה בהתלהבות את שפת הכתיבה הז'ארגונית של עתונים, כותבי מאמרי ביקורת בעיתונים. לטעמי המשפט הדרמטי ביותר הוא משפט הסיום בדבר ההיסטוריה. מעין ניאו-אריסטוטליזם קיצוני במיוחד.

*****************

האם פסקות אלה מפתות להמשיך לקרוא את הסיפורים? אותי הן פיתו בהחלט. כל אחת בדרכהּ שלה. למשל צ'כוב וטלנט המשתמשים בנוף כדי לעורר, אצלי, מצב של חרדה או פחד מפני הבאות. השבירה של תמונות נוף שבדרך כלל מסמלות שלווה, או יצרנות אנושית המחוברת לטבע. החדירה האלימה של האדם לתוך הטבע והיענות הטבע לאלימות הזו.

אצל קארבר ובארון עומד הניגוד הדרמטי בין שתי טכניקות של כתיבה. כתיבה "שטוחה" המנסה למחוק ביטויים ריגושיים-סנטימנטליים, קראבר, מול כתיבה סנטימנטליסטית מובהקת, בכוונת תחילה, בארון. האם המצב הרגשי אצל בארון וקראבר שונה? שניהם "מגיעים" ממקום מיתי חזק, ושניהם מנסים לכונן תמונת-עולם עמוקה יותר מ"הדברים שראיתי בימי חיי".

בורחאס מפתה בראש ובראשונה את האינטלקט. הוא פונה אל קהל שמכיר את הארמזים, את הדיאלוג האינטרטקסטואלי שהוא מפעיל. התעלמותו מ"אמת" ומ"בדיה" [שזו כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת, וצריך לזכור שבורחאס הוא סופר פוסטמודרניסטי מובהק] מעוררים תמונת עולם לא ברורה, שבה "הכבוד" של האמן, מה שכתבו עליו בעיתון הוא החשוב. זו פתיחה ארס-פואטית, שלדעתי לא מופנה לכל קורא באשר הוא.

כאן יש מקום לשים לב אל "קהל היעד". נראה לי שבורחאס הוא היחיד שקהל היעד שלו איננו "כל קורא". נכון, שגם האחרים לא פונים ל"כל קורא", ברם אף לא אחד מהם מציב קושי בפני הקורא שלו, בניגוד לבורחאס.