ראש השנה מופיע לפני יום כיפור, אחריו סוכות חג המתעד ומנציח את המסע במדבר, היציאה אל החירות האכזרית הממיתה את כל מי שאינו מסוגל לחיות בה.
סוכות גם מנציח את מושג הארעיות, הדלות וההסתפקות במועט.
חגים פילוסופיים אם מורידים מהם את ההקשר האלוהי-התיאולוגי ומתבוננים בהם מההיבט החילוני בלבד.
נראה אפילו שראש השנה, כיפורים וסוכות הם שלושה חלקים של מהלך אחד שלם, שאפשר לקרוא לו שינוי.
ראש השנה מצביע על הרצון לשינוי, חגיגת הרצון לשינוי [שנה חדשה], יום כיפור הוא מחיקת חובות העבר המיותרים, המשמשים כמכשול ביציאה לקראת השינוי, העתיד החדש, והעתיד החדש הראוי רק למי שמסוגל לשרוד אותו, ללכת בעבורו בתוך מדבר יוקד וממית, זה חג סוכות.
בתוך כל הרצינות והחגיגיות הזו נמצאת הממשות, המציאות הבלתי נסבלת. מלחמה שהיתה ו"נעלמה", רק וועדות חקירה נשארו אחריה ומאבק עִקֵּש להיצמד לכסא הממשלתי, נשיא החשוד בהטרדה מינית הנתפס בקרנות המזבח והמוני אזרחים המכתתים רגליהם בין ארגון רווחה אחד לאחר.
הורים שכולים מפריעים לנאומו של אולמרט, מתוך העומק המוסרי-האנושי-הבסיסי של מי שדרשו ממנו להקריב את בנו, ולא ברור לו מדוע הוא נדרש להקרבה הזו.
סוגיית ההורה המקריב היא סוגיה ארכיטיפית יהודית. סיפור אברהם ויצחק, "קח את בנך"...וגו'. דא עקא, שהבן לא הוקרב, כלומר במצב סביר של יחסי הורים-בנים, גם מההיבט הפסיכולוגי הרצון להקריב את הבן, הוא בכוונה ולא במעשה.
אם עד המלחמה האחרונה, הורים שכולים ומשפחות שכולות העדיפו שלא להשתמש בקורבן שלהן כבסיס מוסרי-פוליטי בבקשה לשינוי ולפעולה, המלחמה ש"נעלמה" לה פתחה וסימנה עידן חדש. לא עוד.
שום קרבן איננו מובן מאליו.
הגנת המדינה במלחמה מחייבת הצדקות רציניות של הממשלה והצבא.
רעידת אדמה, לדעתי, שרק עכשיו אנו מתחילים להרגיש אותה.
חיפשתי לי שירי ראש השנה ברשת, מצאתי כמה אתרים מקסימים.
אז אתם מוזמנים להנות מהם:
שירים לראש השנה
שירונט
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
