שאלות של תרבות

מאז שאני בן 16 אני קורא את 'הארץ'. תמיד מימנתי את המנוי מכיסי, וכאשר עזבתי את עיר הקודש המנוי המשיך איתי לכל מקום בו גרתי.

אפשר כמעט לומר שיש לי קשר אישי וארוך ימים עם העיתון הזה, ולשמחתי הוא לא הצהיב ממש , למרות פיתויי השוק הרבים.

אבל, הנפילות שלו מכאיבות לי מאוד, כי הן מצליחות להכעיס אותי ברמה אישית ממש.

השנה עשה זאת מוסף "ישראל האחרת" בו ראויינו כרגיל דמויות המתמגרות בצורה סטריאוטיפית:

סבב הראיונות מתחיל עם עלי מוהר, עיתונאי וכותב טורים ב'העיר' התל אביבי, נציג הבועה התלאביבית, שחושב אחרת, כנראה; הערבי המציג אלטרנטיבה לנרטיב הציוני, סלמאן מצאלחה ; החרד שחי עם החברה הישראלית המודרנית-החילונית, וגם לו יש אלטרנטיבה, אברהם רביץ; והנה טופפת ובאה לה שרה שילה, אשר עד לפני כמה חודשים אף אחד לא ידע מי היא, ובזכות הרומאן הראשון שלה [לא משהו, אגב] היא מייצגת ישראליות אחרת; והאם אפשר לוותר על נציגות חיה עדיין מהשואה, סוג של "נביא זעם", אהרון אפלפלד . דילגתי על יקיר שגב שמפריד בין שרה שילה לבין אהרון אפלפלד [אני משוכנע שיש גם איזה רעיון בסדר הראיונות, אבל ..] שנתן ונותן, הישראלי היפה, לא הפוסטקפיטליסט, מטרוסקסואל שענינו כסף והצלחה אישית, מלח הארץ. את הסבב סוגרת דליה דורנר, שופטת בגמלאות וכיום נשיאת מועצת העיתונות.

שתי נשים וארבעה גברים. ערבי אחד וחמישה יהודים. האם אני טועה כשאני מריח "מערביות" גם אצל סלמאן מצאלחה?

ליד כל ראיון מופיע טור של ישראל של המרואיין. גם פה קצת סטטיסטיקה לא תזיק:

משוררים וסופרים: אלתרמן, אמיר גלבוע, עמיחי, דליה רביקוביץ ו-ס.יזהר

וזו ישראל אחרת?

סלמאן מצאלחה בכלל לא הציג שמות אלא סוג של "שיר" ורביץ את הרמב"ם.

הגלריה הזו של הדמויות שנבחרה מאכזבת. היא משקפת, לדעתי לפחות, אטימות בפני השינויים המתרחשים בחברה הישראלית, שמירה על סטריאוטיפיות של מפלגות המארגנות את הנציגים שלהם לכנסת.

אלה אמורים גם להיות הישראלים השורשיים? כנראה שכן, כי בגליון סוכות יופיעו: מור'לה בראון, עזיז דראושה ועדה אושפיז.

אולי ישראל אחרת זה ביטוי חתרני לנוכח הכאוס החברתי, הפוליטי, התרבותי והמעמדי הקיים בחברה הישראלית בעשור האחרון. אולי אלה געגועי האליטה מרחביה אל בני השיח הקבועים שלה, אלה שהם פגשו בבית הכנסת, בשבט הצופים או במסדרונות האוניברסיטה העברית.

וכן ובהחלט, קראתי את הראיונות השונים. אפלפלד כבר לא מחדש כלום. הוא עמוק בתוך הפוזה המייגעת של הסופר "איש הרוח" הניצול מהשואה, שיודע היטב לספר את עצמו. האחרים, לא ריגשו אותי. המראיינים הם "התותחים" של העיתון, חלקם אנשים משפיעים בעצמם, בעלי טורים דעתניים בעיתון ורצון עז להשפיע על סדר היום הציבורי.

כבר יותר משנתיים הזוג אברהמי נכנס לבתי אנשים, מצלם, מראיין ומציג גלריה מרתקת של קוראי הארץ אך גם של ישראלים מסוגים שונים. מעניין היה לראות איזה חומרים מירון רפפורט היה מוציא מישראלי פשוט מהמדור של הזוג אברהמי?!

אבל, סיכונים, מעיתון כמו 'הארץ'?