הזמן לא מרפא אף כאב
כשצעירים, מלאי הורמונים, חלומות, מכשולים וקשיים המוות האלים, הבלתי צפוי נדחק אל מקומות רחוקים, כדי שלא יפריע ל"חיים" להתממש, להתגבש להפוך ל-יש. ה-יש הזה הורתו בחטא השכחה או בחטא הרצון לשכוח, להזיז הצידה, לא לתת לכאב , לעצב להכנס לתוך ה-יש ולהפוך ל-יש בפני עצמו. נוכחות המעמידה בספק כל ניסיון ליצור משהו מעבר לכאן ולעכשיו.
מוות שלא בעיתו [ויהא זה מוות בתאונה, בניתוח, ממחלה] שלא מזקנה ארוכת ימים תמיד יפקיע את הביטחון המלא במימוש כל החלומות לטובת הארעיות, לפעמים היעדר משמעות.
אז כשצעירים, דוחקים אותו בכוח הצידה ואומרים לו: מוות, תגיד תודה שאני נזכר בך פעמיים בשנה. בשבילך אני עושה דברים שאין ברצוני לעשות, מוות. אז תשתוק ואל תפריע לי להנות מהחיים, להתפרע, להקים משפחה או להרוויח כסף.
המוות מושפל עד עפר זז לצד. מה אכפת לו בעצם? הוא יודע את האמת, המוות. הוא יודע שהוא עוד יחזור להיות נוכח, בעוצמה, והשכחה היא עצמה ארעית, נלעגת וחסרת ערך.
כך, החיים מתגלגלים, השנים מתווספות זו על זו והנה המוות צועד במרץ אל מרכז הבימה. התודעה עסוקה בו, פניו היפים מביטים בי בחיוך אירוני, לא בלעג. הספק במשמעות, בערך של החיים, הספק בביטחון שהכל "כמות שהוא" מתעצם בכל מבט של עיניו, בקולו שחזר אליו.
הכאב לא נרפא, לא נעלם, לא הוחלש ולא אולחש.
הכאב חריף, עז, כמו בראשונה אבל אז ההלם הנורא שיתק את כל מנגנוני הכאב, עכשיו אין הלם, יש כאב הידיעה העמוקה שהוא מת.
פורסם לראשונה