שאלות של תרבות

הוצאת עם עובד מפרסמת את פתיחת הרומאן באתר שלה:

סימונה דדון

א

מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית–עבודה–שוק–בית–עבודה–בית–קופת–חולים–בית–עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

נדמה לי שאחד הדברים שעזרו לספר להתפרסם היה פרסום חלקים ממנו ברשת, אולי גם דמות הסופרת ייחודית וגם הספר עצמו, על העלילה, הדמויות אבל ובעיקר הלשון.

ההתקבלות של הספר מפתיעה בעוצמת הסופרלטיבים שנשפכו סביב רומאן ראשון, שיש בו פגמים רבים, כנראה בגלל השפה, כך לי זה נראה:

כך כותב דרור בורשטיין על הספר בפתיח מאמרו:

קראו וירחב לבבכםמאת דרור בורשטיין

"שום גמדים לא יבואו", הרומן הראשון של שרה שילה, הוא יצירת ספרות גדולה, יצירת מופת של הספרות הישראלית, למרות ואולי בגלל שעד לפרק האחרון אין בו אפילו משפט אחד שכתוב בעברית תקנית, ושהפרק החותם אותו הוא טקסט שנקרא כפרודיה על הנוסח הלשוני של הספרות הישראלית. דרור בורשטיין על רומן-ביכורים שהשבחים על כריכתו מאופקים מדי.

בהמשך הרשימה הוא טוען ש:

 והנה, בדיוק מול דמות זו של ניצולת השואה, המקפידה על טהרת הלשון, עומדת דמותה של אתי דדון, שהמונולוג שלה חותם את הספר. משהו מדהים קורה בפרק הרביעי: אחרי שלושה פרקים הכתובים כולם ב"ניב" העברית החצי-מדובר וחצי-מומצא שהרומן הזה מייצר, מתחיל הפרק הרביעי במתקפה הפוכה לגמרי על העברית התקנית: מתקפה "מלמעלה". כלומר, בעוד ששלושת הפרקים הראשונים הם חתירה "דיבורית" מתחת לתקן הלשוני, הפרק האחרון הוא חתירה "ספרותית", מוגבהת ומסוגננת בצורה מופרזת במתכוון. הדוברת היא תלמידת תיכון, אבל המחברת שמה בפיה טקסט שנראה כפרודיה מעודנת על מרכז הנוסח של הספרות הישראלית (במיוחד עלו על דעתי סגנונותיהם של עמוס עוז ודוד גרוסמן).

כך הוא מסכם את הרשימה שלו:

חוויית הקריאה בספר הזה דומה קצת להסתגרות בסרט קולנוע. למשך כמה שעות אתה מקבל על עצמך את חוקי המקום הזה, את חשכתו, מוצא את עצמך חושב בעברית של הדמויות, הופך בעצמך, מתוקף היותך קורא, לבן משפחה, מקבל על עצמך את האחריות, הופך שותף לסוד ולשקר, כאיזה דוד שהזדמן לבית ושמע משהו שאסור היה לו לשמוע. וכפי שאומר איציק (עמ' 128): "שאתה נכנס לסרט אתה כבר לא בתוך העולם. גן-עדן זה, בחיי גן-עדן".

 

במהלך הרשימה הוא מתיחס גם לנושא המשפחה המהותי לרומאן, לתבנית התקבולתית בין הוירטואלי[רגשות, דימוי עצמי, פנטזיה] למציאות-ממש, אבל ובעיקר גדולת הרומאן היא "חושב בעברית".

 

 נרי ליבנה, מ'הארץ' המתיחסת לרומאן הזה מבטאת את חשיבות  הספר מההיבט של השפה, אבל גם המקום הגיאוגרפי:

זה ספר שראוי לתואר "חשוב". הוא חשוב משום שהוא מתרחש בעיירת פיתוח ויש בו ניסיון אמיץ ומוצלח לדעתי להיכנס לתוך תודעתם ועולמם החוויתי של גיבורים שונים מאלו שהורגלנו בהם - אנשים קשי יום, מעין עלובי החיים שלנו, הסגורים ללא מוצא בהוויה שמצוקות הקיום מכתיבות אותה והופכות אותה למין אכזבה מתמדת.

 

ותוספת לא פחות חשובה:

אף על פי כן, תוך תיאור מערכות היחסים המורכבות של סימונה עם בני משפחתה וחברותיה לעבודה ומנקודות מבט שונות, מתגלים אצל הגיבורים כוחות נפש מרשימים. למרבית השמחה נעדרים מהספר מונולוגים מהוואגינה או מהשחלות ומהבחינה הזאת הוא גם מדגים את ההבדל בין דיכאון קיומי בתור לוקסוס של מי שיכולים להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי וסדנאות לשכלול עצמי, לבין מצוקת ההתקיימות ופחד החידלון האמיתיים שהם נחלתם של המעמדות הנמוכים יותר.

אצל לבנה יש גם התייחסות אל הסופרת, שאלות, הצגת הביוגרפיה שלה, כלומר ניסיון לראייה מכלולית של הסופרת והספר גם יחד, ולהציג את מורכבות היצירה שלה.

מאמר ארוך של רוביק רוזנטל חושף את רובדי הלשון הייחודיים של הרומאן הזה.

אתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון אף הוא מציג מעין רשימה על הרומאן מאת איה, בה הסופרלטיבים חוגגים [טוב זו לא רשימה מקצועית ונזהרת]: 

מה שגאוני, בין היתר, בספר הזה, הוא ההתמודדות שלו עם אחת הסוגיות היותר בעייתיות שקיימות בספרות - ספרים רבים נוטים להתעלם מן המשלב הלשוני של הגיבורים שלהם, ולמעשה, בכך הם הופכים את התיאור כולו לבלתי אמין. ב"שום גמדים", אין ולו גם משפט אחד בעברית תקנית, וזה הופך את הספר למבריק בוירטואוזיות הלשונית המוגבלת שלו, וגורם לדמויות המתוארות שם לרקום עור וגידים, ולהישמע בדיוק כפי שהיית מצפה שאנשים ממעמד סוציו-אקונומי כשלהם יישמעו.

אני חושב שלחמן מצביע ברור אל "האבא הרוחני" של מגמות הכתיבה ששילה מייצגת, קנז.

עכשיו תורי לדבר.  אינני חולק על השימוש בלשון כחריג וכיוצא דופן, על איכות הלשון למרות היותה נמוכה, "דבורה" ולא "עשירה". הקשיים שלי עם הרומאן נמצאים בבחירה של דמות המספר: ארבעה-חמישה מספרים בגוף ראשון, כל אחד אמור להציג תודעה אחרת, שונה ומורכבת [קדמו לשילה בשפה העברית, יהושע, קנז ברומנים מורכבים הרבה יותר ולא ברומאן ראשון], לטעמי היא לא מצליחה לאפיין באופן בולט את ההבדלים בין ארבע הדמויות שאני קראתי, ואז לצערי, הרומאן נשמע כמו מונולוג אחד ארוך ומייגע.

מייגע, זו המילה שהתגנבה אט אט לראשי. הבעיות הן אותן בעיות לכל ארבע הדמויות. השפה המגבילה כנראה לא אפשרה פיתוח מעמיק יותר של איציק הנכה -כי אם אוצר המלים שלו הוא 500 מלים בכמה מילים הוא יכול לחשוב? - אבל הוא קרא תנ"ך, חלק מהמילון התנ"כי נמצא אצלו

הוידוי, המונולוג הפותח של האשה שהשתגעה, אולי.. נוסחה שמישה לעייפה. לא ראיתי הצגה חריגה, שונה, מענינת במיוחד של הדמות. לא פלא שדמות "ריקנית" כזו מעודדת כמויות אדירות כאלה של קריאות על פי צרכי הפרשן, הקורא. שוב השפה היא מכשול רציני, כשלא יודעים לדבר באמת ו/או כאשר הסופר "נצמד" לאותנטיות מסמנת ומייצגת, מסרב לקבל את האירוניה ככלי מנחה.

כך, באמצע הסיפור של קובי דדון צנח הספר מידיי. לא עוד. משעמם, לא משכנע. אפילו תיאור האוננות שלו מצחיק במיוחד. לפחות אני לא ממש ראיתי איזה פיתוח מורכב של "שינה ביחד" עם אמו, משחקי אבא-אמא.

הרבה חוטים שלא מגיעים לשום מקום.

בוואלה-תרבות מסכם את חווית הקריאה שלו יובל אביבי, כך:

זה אינו הספר הראשון שנוקט בטכניקה לשונית זו, אך נדמה שלראשונה מדובר על ספר שמצליח להיות ניסוח אמיתי ומעניין של קולם של המדוכאים והמקופחים. עם זאת, למרות השבחים, גם בנוגע לספר זה נראה שהטענות הישנות, שלפיהן הסיבה להצלחה טמונה בכך שהם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, קולעות. מעבר לעובדה שהשפה נמוכה מדי, עד כדי פגיעה באמינות, אותו מסר חשוב ניתן היה להעברה בשפה נכונה ועשירה, והשימוש בשפה רזה הוא מדרון חלקלק ומסוכן.

אני רוצה לסכם: למרות שלא הצלחתי לסיים אותו, עדיין יש לראות בעבודה הלשונית של הספר עבודה רצינית וראויה. עם זאת, נראה לי שהסופרת ניסתה לבלוע יותר מכפי כוחה, ולמרות זאת יש לה את הכישרון, ואני ממתין בקוצר רוח לספר הבא שלה.

שרה שילה- מראיין מירון רפפורט - http://news.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=766003&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

YNET קטע מהספר http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3183713,00.html

עם עובד- פתיחה - http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=16192&BSP=15462

דרור בורשטיין - הארץ - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=662545&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

נרי ליבנה - הארץ -  http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=663501

רוביק רוזנטל - הזירה הלשונית - http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/054/793.html

אוניברסיטת בן-גוריון, איה, - http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=59386

קדמה - מיכאל חירורג - http://www.kedma.co.il/index.php?id=995&t=pages

שלומית ליר - רשימות - http://www.notes.co.il/lir/18064.asp

יובל אביבי - וואלה-תרבות - http://e.walla.co.il/?w=/203/839918