שאלות של תרבות

או

מ"בטן" המאפייה אל מקלט אטומי תת-קרקעי. פסיון מודרני בשלושה חלקים

הרהורים בעקבות הרומן החדש של א"ב יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, [2004], ישראל:הספריה החדשה.

שתי תגובות מרכזיות יש באינטרנט ביחס לרומן החדש של א"ב יהושע. ראיון גדול עמו בעיתון "הארץ", אשר גרר בעקבותיו פולמוס קצר, אודות מזרחיות , התנכרות למזרחיות. מהי ישראליות ומה זה בכלל להיות סופר ישראלי.

התגובה האוהדת מאוד היא של אריאנה מלמד, ב- Ynet

בסיסה של הביקורת האוהדת אצל מלמד נמצא, לדעתי, בטענה  שעיקר גדולתו של יהושע, ובוודאי של רומן זה היא ההתבוננות שלו במציאות העכשווית, היכולת של יהושע לגרום לקורא להתבונן אחרת במציאות. בכך היא טוענת, יהושע בניגוד לסופרים מרכזיים אחרים, לא משאיר את המציאות בידי העיתונות, אשר לשונהּ לא מתארת מציאות, כלל.

התגובה השוללת מאוד  פורסמה ב"וואלה!תרבות ובידור".  חתומים עליה: מערכת וואלה, אבל לאמיתו של דבר אלה דברי גבריאל מוקד.

מוקד רואה את כשלון הרומן בכך שיהושע "מכור לאקטואליה" ולכן הוא נגרר למחוזות העתונות, לתפלות העיתונית. מוקד סבור שיהושע אבד את דרכו האומנותית, ואת ראיית המרחב הפואטי המתקיים כיום בעולם בתחום הכתיבה של רומנים. מעניין לראות איך הסיבה הגורמת למלמד להעריך את הספר מובילה את מוקד לטענות מורכבות מאוד על "אובדן הדרך" אצל יהושע.

כמוקד, גם אני רואה ברומן הזה כשלון גדול מאוד. סיבותיי אחרות מאלה שפרסם מוקד.

בדף הפנימי בו מופיע שם הרומן, כתוב מתחת "פַּסיון בשלושה פרקים". המונח הוא נוצרי כמובן, והוא מסמן יסורים וגאולה. ברומן של יהושע בשלושה פרקים. מעין טריפטיכון ענק.

הרומן בנוי משלושה חלקים: חלק ראשון הכתבה בעיתון ובירור זהותה של ההרוגה בפיגוע בשוק "מחנה יהודה". שמו הממונה הפרק השני - הבאת גופת ההרוגה לרוסיה ושמו השליחות ואילו הפרק השלישי הוא המסע לכפר הולדתה של ההרוגה ושמו המסע.

הרומן כתוב דרך תודעת הממונה, באמצעות מספר כל-יודע, עם דילוגים לתודעות אחרות המתבטאות באמצעות שינוי הגופן, ובאמצעות המעבר למספר/מספרים/מספרות בגוף ראשון.

 מעניין לבדוק מיהן התודעות האלה המדברות בגוף ראשון, מדוע המחבר מעדיף להשמיט לכאורה את רסן הסיפור מידו, ולתת אותו בידיהם/ן של מספרים/מספרות בגוף ראשון. [כמובן כל מי שמכיר את הפרוזה של יהושע יודע שזה אחד מסימני ההיכר שלו, המעבר בין תודעות ויכולת כתיבה פוליפונית] .

כך או אחרת, הדמות הראשית ברומן היא הדמות החשובה, כי כפי שציין מוקד לשלילה וכפי שציינה מלמד לחיוב, שאר הדמויות מופיעות דרך תפקידן-כינויין. התהליך השינוי שחל בממונה, מאדם העסוק בעצמו, בצרכיו, בחייו המסובכים - פרק א' - הממונה לאדם הרואה במילוי בקשות האחר עד תומם מהות מרכזית. פרק ג' - המסע

כל מי שמכיר מעט סימבוליקה ספרותית יודע, שמסע סופו שינוי. פרק ג' מתאר את המסע של הממונה, עם בנה של ההרוגה, עיתונאי וצלם, בעלה של הקונסולית במקום ושני נהגים עם ארון הקבורה אל הכפר בו נולדה ובו נמצאת אמהּ. במסע הזה חייבים לחול שינויים בממונה. אולי צריכות להיות הרפתקות [אין!]. שני אירועים גדולים מתרחשים: הראשון, הממונה עומד בהצלחה בפני פיתוי מיני על גבול ההומוסקסואליות, ועוד עם קטין [שלא נדע!] והשני אכילת החמין הטאטרי שהכינה האשה המפגרת מעט, ואשפוזו במרפאה במקלט התת-קרקעי האטומי.

קשה מאוד להתעלם מההאנלוגיה הסמבולית הניגודית בין פרק א' לבין פרק ג'.

בפרק א' , זיהוי ההרוגה באופן וודאי נעשה במאפייה הלוהטת, עם תנורי הענק, היוצרת בועה של "חיים" ביחס לחוץ בו יורד גשם וקר. הממונה מקבל ככר לחם מהמאפייה המעניק לו כוח להמשיך בלילה ההוא בוידוא זהותה של ההרוגה, ובמשרדו הוא שותה חלב מהמקרר של המזכירה [אגב, באנלוגיה מגוחכת להנקה שלה את תינוקה, כמו גם הוא תינוק, עמ' 24]. בפרק ג' המזון שהוא אוכל מידי הטאטרית המקלקל את קיבתו מוביל אותו לאשפוז במרפאה התת קרקעית, שם הוא עובר תהליך ניגודי , באמצעות ריקון קיבתו ללא הרף, ושוב הוא יוצא "חדש" או "אחר".

האם המאפייה והמרפאה הן סמלי רחם? סמלי חיים? סמלי שינוי? בוודאי.

 שני סמלים אלה הם סמלי העומק של הנובלה, ובמובן הזה הם מסמלים יחיד ולא "מציאות" או דמות מכלילה של "כל ישראלי" כטענת מלמד.

בניגוד לטענת מלמד, לא המציאות הישראלית היא המפתח ברומן הזה. גם לא שינוי בראיה האוטומטית שלנו אותה, גם לא הפקעת הנרטיב של המציאות מידי העיתונות. מרכזו של הרומן הוא היחיד. שלוחו של בעל המאפייה [אשר אין לזלזל בטענה שיש כאן גם סוג של אלגוריה סמי-תיאולוגית: בפרק א' כשהממונה הולך לחדר המתים בביה"ח הירושלמי, הוא יפגוש את הממונה על המתים. משהו בסימול הזה מזכיר שמות של מלאכים, וכך בעצם הרומן מקבל אופי מעין מטאפיזי, אם לא מטאפיזי.] אבל כטענתו של מוקד, הכל יורד לטמיון בעודף פרטים, בפטפטת מילולית ארוכה ולא מסתיימת.

אם אכן זהו רומן על גיבור "כל ישראלי", הרי הדמות הזו ועולמה הפנימי המתואר לפרטי פרטים, עתים בהגזמה מייגעת ומשעממת מאוד, לא ממש אופיינית ל"כל ישראלי"  הטיפוסי. אך, אם נבין כמלמד שיש כאן רומן על  ה"מציאות הישראלית", הרומן הופך מניה וביה לרומן אלגורי על החברה הישראלית, על התמודדויותיה עם האינתיפאדה השניה, ויתכן שבקריאת "פסיון" לרומן מרמז יהושע לדרך של פתרון, גם אם הוא נשמע אבסורדי לגמרי.

אני חושב שסמלי העומק של הרומן, המאפייה והמרפאה מסמלים תהליכי שינוי בדמות נרקסיסטית, וההתעקשות של יהושע על מספר כל-יודע, וסדרת מספרים בגוף ראשון, המגיבים אליו, וגם מתארים אותו, פיזית מצמצמים את אפשרות קריאת הרומן כרומן אלגורי, כמו 'המאהב', לרומן העוסק ביחיד, בחייו ובתסכוליו האישיים.

לקרוא?

כן, אבל זו לא חובה.