שאלות של תרבות

.

אני קורא הרבה שירים. יש בשירה יסוד חזק של חידתיות, והחידות האלה, של השירה הן האהובות עליי במיוחד.

בפוסטים האלה לא אתיחס לשירה הנכתבת ברשת על ידי משתתפים שונים. בין היתר, כיוון שקצת התיאשתי לאחר כמה שנים טובות של קריאת שירה ברשת, מהיכולת של הרשת ליַצֵּר שירה טובה, וגיליתי שמרבית מפרסמי השירה רואים ברשת את דף העבודה שלהם, ולא את הדף המוגמר, הסופי.

ככלל גיליתי, שהרשת מספקת מקום לעשרות גרפומנים בעלי אגו ענק אשר לא מסוגלים לקבל ביקורת כמעט, על הטקסטים המזוויעים שלהם, ונוטים להתווכח עם מבקרים כדי להמעיט את דמות המבקרים לצורך "העלאת" איכות הזבל שהם מפרסמים.

פורומי היצירה השונים ברשת מקיימים בדרך כלל שתי גישות: הראשונה היא הביבליותראפית: כתיבת שירה ופרסומהּ וקבלת תגובות כסוג של תראפיה. זו החירות הבלתי נסבלת לפרסם כמעט כל דבר ולקרוא לו אומנות. לבלבל את הקורא הלא מיומן בטענות סרק על "מה זה שיר" [א-לה- דוד אבידן], ולהתכסח בכוחנות בלתי נסבלת עם הקורא המיומן. כך או אחרת, לא הטקסט האומנותי הוא העיקר, אלא התראפיה, השחרור. הגישה השניה היא הגישה המעדיפה את "העורך". לא כל אחד יכול להצטרף לפורום היצירה. הוא/היא חייבת להציג עבודות, יש חובה להיענות לכללים מובהקים של הפורום, ואין התימרות ל"דמוקרטיה" או ל"פלורליזם" או ל"תראפיה".

הגישות התראפויטיות בקריאת אומנות וביצירתה הן של שנות השמונים, ואולי קצת לפני. מקורן בארה"ב, עם התפתחות המושג "יצירתיות", ועם איזו תפיסה אידיאולוגית של מהות האדם כ"אדם היוצר". איכות היצירה? רגע זה חשוב?

האינטרנט שחרר בבת אחת מעצורים, הסתייגויות, ביקורת עצמית. "היות אנונימי" העניק, מעניק ויעניק לכל הגרפומנים באשר הם כיכר עיר נוחה לשחרר את הררי המלים והזבל.

 לעתים נדירות מאוד יימצא משורר/סופר מוכר, שעבר כבר את שלבי העריכה התרבותית והמקצועית בעולם הניירי [חוצאינטרנטי] מפרסם טקסטים שלו, בשמו האמיתי ברשת.

השאלתם את עצמכם מדוע?

במאבק בין הנייר לבין הרשת,  כללי המשחק התרבותיים החוצאינטרנטיים ביחס לאומנות  הם הקובעים והמשמעותיים.

ומדוע לא בעצם?

איך יְבַדֵּל עצמו אדם מאחרים?

איך יצור לעצמו את אותה "הילת אמן", כאשר בכל מקום בו הוא מפרסם טקסט מתפרסמים עוד עשרות טקסטים ירודים המעכבים ומונעים את היכולת לזהות הזהב בתוך הזיבורית?

איך בדיוק יזכה אותו אמן לתגובות איכותיות בסביבה בה התגובות הן תשפוכת מילולית רומנטית או תגובות אלימות שנובעות מקנאה ומצרות עין. המיעוט בתגובות מקצועיות לטקסטים מעודד פרסום זבל. כל אחד יכול לקרוא לעצמו משורר, צייר, צלם - מדוע לא בעצם?

האינטרנט יוצר דה-קונסטרוקציה מובהקת של המעשה האומנותי, החפץ האומנותי והתגובה המושכלת להם. דה-קונסטרוקציה זו נשענת על ההנחה הרווחת שהאינטרנט הוא "ווקס פופולי" [קול ההמון], ולכן בורות, טפשות וסתם רצון לפטפט הם האותנטיות שבקשר בין אומנות לבין צרכניה.

כך קורה, שתהליכי העיצוב של אומנות-עילית נערכים מחוץ לאינטרנט. מכירות אומנות נערכות בתוך האינטרנט. כך קורה, שהאינטרנט לא מצליח לייצר אומנות מופת אבל הוא מצליח למכור אותה.

נדמה לי שזה המצב עכשיו ברשת.

עמיחי, [1977], הזמן, שוקן

שיר 77

אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁנָתַתָּ בִּי

הִיא עָשָׁן

מִשְּׂרֵפַת תָּמִיד שֶׁל זִכְרוֹנוֹת אַהֲבָה.

אָנוּ נוֹלָדִים וּמִיָּד מַתְחִילִים לִשְׂרֹף,

וְכַךְ עַד שֶׁהֶעָשָׁן כְּעָשָׁן יִכְלֶה.

======================

וכך, אפשר לכתוב על שיר קצר ויפהפה זה: הבל הבלים הכל הבל. שהרי הנשמה היא עשן, כי הכל נשרף תמיד, כי הלידה היא תחילת תהליך השרפה. המשורר מפרק את הקשר בין "נשמה" ו"אהבה", קשר תיאולוגי ידוע בעיקר מהנצרות, אך לא רק, בכך שהוא ממקם אותה בהקשרים אנושיים מאוד. בוודאי שאי אפשר להתעלם מההקשרים ההיסטוריים של המילה עשן בתרבות הישראלית, וכן יסוד התפילה בשיר הקצר הזה, הפניה הישירה אל האל, ההתמודדות עם ההנחה היהודית שה"נשמה" היא היסוד האלוהי בכל אדם, והנה מתברר שכנראה אלוהים עצמו הוא עשן, וכל יסוד "האהבה" הנוצרי, ולא רק באל עולה באש.

ובוודאי ברקעו של שיר זה נמצא סיפור משה והסנה, תורת הקורבנות היהודית, חנה ושבעת בניה, השרפות של ימי הביניים והאינקוויזיציה, השואה[כבר אמרתי], וזה אם אני עסוק בשיר כשיר יהודי, ומתעלם מההיבט האוניברסלי שבו של יחסי אל אדם או אדם אל, ומרחיב את "זכרונות אהבה" כמאפיין את האל ולא רק את האדם.