שאלות של תרבות

זה הקיץ, אין לי ספק. אני עובר בין הפורומים השונים והרבים ברשת העוסקים ביצירה, בכתיבה יוצרת והטכסטים שמפורסמים ממש גרועים ברובם. בתוך המלל האינסופי הולכות הפרופורציות האסתטיות לאיבוד לפעמים, ועתים אדם מתבונן, קורא ומשתאה לנוכח העזות של אנשים לפרסם את צרור מלותיהם, לקרוא את התגובות הדביקות שהם מקבלים ובמיוחד את היעדר ההומור העצמי המיזערי ביותר.

אבל זהו טיבה של התרבות בה אנחנו חיים. תרבות שוויתרה על היכולת לשפוט דבר-מה.  הסובייקטיביזם הקיצוני, הרלטיביזם הקיצוני והרדיפה המוטרפת והמוקצנת אחרי האישור ש"אדם קיים" והזכות ל"אושר" בכל מחיר, והזלזול בתהליכים מעמיקים של פרשנות, שיפוט, ויכוח וקביעת נורמה הופכים כל מקליד מלים ל"משורר" ולאמן.

מה לו לאוהב תרבות, לחוקר תרבות, לאיש חינוך, למתווך ולפרשן כי ילין על המצב?

לכאורה התרבות המערבית משקפת , בשלב התודעתי-הכלכלי הנוכחי, את "שיא האושר" של היחיד [אותו יחיד/ה שיכול כלכלית לממן "אושר" ומימוש עצמי]. הוא מחובר אל כל העולם, הוא יכול להחליף זהויות בשניה, המיניות הפכה נזילה לגמרי, הרעב נמצא במקומות אותם  אינו רואה לעולם. דבר לא מעיב עליו ועל חירותו.

יש לי נטיה מאוד מוזרה לקנות ספרי שירה. חלקם גרועים, כמו השירים המפורסמים בפורומים וחלקם של משוררים שעבר זמנם ובטל קורבנם, אך יש מי שעדיין זוכר להם חסד נעוריהם. הדוגמה לכך היא קובץ השירים שמצאתי בספרייתי:

 קדיה מולודובסקי בשם שירי ירושלים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971, תרגם מיידיש מרדכי סבר. 96 עמודים, איירה צילה בינדר. [כן, כן אותה צילה שהיתה אהובתו של אלתרמן]

רוב השירים נשמעים קיטשיים כיום. מרביתם שירים רליוגיוזיים, יש בהם תחושת גאולה הנשמעת כיום מגוחכת.

אבל רציתי להראות  בית משיר אחד בלבד על מנת להציג את השימוש התמים-לכאורה או תמים באמת של קדיה מולודובסקי בחומרים היהודיים השונים.  קדיה מולודובסקי היתה משוררת לילדים. ספר זה הוא ספר שירים למבוגרים.  כמו נורית זרחי שפרסמה חומרים למבוגרים, כמו יוצרים רבים בעבר הישראלי שלנו, שפנו אל הילדים על מנת לייצר את אותו "כוך היתוך" ישראלי, מומצא, שבגללו יש המכנים את נעמי שמר, לאחר מותה, כמובן, הישראלית האותנטית, מייצגת מושלמת של שירת "העמק" .

שולמית הנאווה אצל שלמה המלך

ותבוא הנאוה שולמית אל המלך שלמה

ובצמותיה - חבצלת השרון

ויאמר לשולמית הנאוה המלך שלמה:

איך הגעת משיר השירים לארמון?

ומה רוצה השולמית הנאוה משלמה המלך? היא רוצה שיוציא אותה משיר השירים. ומה עונה לה המלך?

"אך לעד יהי שיר-השירים מקום שבתך / ומחיר יפיך זה תשלמי כל השנים"

תמימות קדושה או ציניות מודעת ומיתממת?

אירוניה או סנטימנטליזם קיצוני?

המישהו מאמין שמחברת "פיתחו את השער" כתבה טקסטים גרועים כאלה?