שאלות של תרבות

יצחק שפי נענה להזמנתי ומפרסם אצלי בבלוג פוסט בנוגע לנעמי שמר. 

                      הושט היד וגע בה

            מילים ספורות ולגמרי לא ממצות על ומסביב נעמי שמר

                                   מאת יצחק שפי

היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינגְרִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו, פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה. לגבי החומרים השיקריים האלה של "ההתיישבות העובדת" – שירי "ארץ ישראל האבודה והיפיפיה והנשכחת" – בטווח הארוך אני מאמין שהיא תִזַכֵר כמי שהיתה יותר קורבן מאשר נצלנית של הדמגוגיות השמאלציות הכנרת-כנרת האלה (ושל הקהל הזה, שלפעמים מאוד צרם לי איך שהיא משחקת-אותה כוהנת שלו). אין ספק שלגביה מדובר בתום-לב, ואסור לשכוח שמבחינתה מדובר גם בנעוריה האישיים, בבית הוריה, נוסטלגיה פרטית היא חולשה שאין אנושית, אף משוררית ממנה, ואפשר תמיד להתעלם ולמצוא בשיריה הרבה-הרבה ועוד פעם הרבה מהדבר האמיתי, העוצר נשימה.

אני מתכוון למרכיב הקיבוצניקי שבשיריה ובאישיותה, שום פוליטיקה. בכל הנוגע למדינה הזאת ולעם הזה (העם היהודי) הפסטורליה הפמיניסטית הזאת היא שיקרית גם כאשר היא מסתמכת על התנ"ך. הזיית (שלא לומר מזימת) ה"בית קט עם גג אדום" זהה להזיית ה"תות שדה ברמת השרון" לא רק בגלל הצבע הזה, שהוא אגב דווקא הצבע של ה"שמאל".
 

לייפות את המציאות במכוּון זה החטא הכי כבד שיכול להיות בשירה, זוהי הגדרת הדמגוגיה – דוקטרינציה כאמנות... לצ'זבט לאותם "גדלו הילדים" על אותה האמא (האמא הפרטית שלה!) שבאה הנה יפה וצעירה, ואותו האבא (כנ"ל) שעל גבעה בנה לה בית...  מיתולוגיה שכזאת... לשטוף את מוחו של הישראלי באמירה שההורים הפרטיים של ה"מיזמוראית" (הגדרה-מילה שלה) הם... ושעל כן נעמי (= "נועה") היא יורשת העצר הטבעית... אומרים שהיא הודתה במפורש בייפוי המציאות. קשה לי להאמין  בכך, אולי היא אמרה משהו שעלול להתפרש כהודאה אבל כאמור אין לי ספק שהיא כתבה בתום-לב ורק שהחומרים שלה סובלים – במידה זו או אחרת – מבעיה של חוסר חיבור מנטאלי לאמת של ילידי הארץ.

המלצה בהקשר זה: נעמי שמר ז"ל נולדה ב-1930. תקראו את סיפורי הילדות (העירונית-תל-אביבית-שפלת-החופית, זו של רובנו) של יליד 1926 ניסים אלוני ז"ל (שיצאו בקובץ שנקרא "הינשוף") ותלכו לשתי ההצגות שלו שמועלות בימים אלה (לדוגמא כולם מכירים את "מיזמורו" "יפות יפות" ששרים "הגששים"): המנטאליות, ה"אצבע על הדופק", הטמפרמנט-החיבור האמיתי לנישמת אפו של הצרכן, של הישראלי החי וקיים, למרות העושר והרוממות ומטעני התרבות הבלתי נידלים שבשפה ובתכנים (כולל תנ"ך, הרבה תנ"ך).

אני טוען שגם את הקיבוצניק-עצמו היא "שיקרה", המציאה אותו, "הוא בכלל לא ידע שהוא כזה", כפי שכתב (בהקשר אחר) "מיזמוראי" מופתי נוסף –  היליד-קיבוץ שלום חנוך לא לוקה בנקודה זאת (כמו כמובן גם מאיר אריאל – ב"ערימה של חבר'ה על הדשא" היסוד האירוני מאוד שקוף...).

מחמת זיקנתי הייתי נוכח בהופעות הבכורה של "חורשת האקליפטוס". ב"בהאחזות הנח"ל בסיני" צפיתי ממש באותה האחזות שעליה נכתב המיזמור ("נח"ל ים"), ביחד, ממש ביחד עם אותן "השרות והדליות והרינות". כמוה גם אני התארחתי שם ואני זוכר היטב את התעקמות אפי לנוכח השיקריות. האחזותה זאת של שמר עוברת כל גבול בתלישותה, ואני לא יודע אם מותר לי לגחך-לצחוק או שמחמת המעמד הקלאסי שה"מיזמור" הזה קיבל ("שירת רבּים"!) אני צריך רק לבכות.

לגבי כליה המוזיקליים יש להזכיר שעל הפסנתר ועל שיעורי הנגינה שהיא קיבלה בילדותה שילמו הוריה מכספי המימסד, תמיד. ולבסוף, אחרי ובגלל שבִּתָם נחלה את הארץ הם הזדכּו על השחיתות הזאת בדרך הנקראת "הסדר הקיבוצים".

אבל לא רק שיעורי נגינה הם סידרו לה בהתנשאותם האבסורדית (חוסֵי מוסד סוציאלי – במקרה הטוב פלאחים –  על תקן של אריסטוקרטיה... ). אני מתכוון בעיקר לאותה שלוות-נפש שאותם פליטי מזרח-אירופה בזזו-עירפדו לעצמם ולילדיהם הביולוגיים, ילדי כנרת-כנרת היו סתוּרי שיער כמו דקלים שפלי צמרת, הם היו תינוקות כאילו שובבים כי הם היו קודם-כל ובעיקר ילדי הרשות המבצעת ("אנו חברי מועצת העם"... ), שהרי הוריהם התנערו לא רק מפרנסתם אלא אף מגידולם, בדרך של ניעורם ל"בתי ילדים" כמו שכתוב בספרות הקלאסית על משפחות האצולה הפרבוסלאוויות-רוסיות, אז, שם, עוד לפני שה"אדומים" ירשו אותן...

וכך אירע שאותה בועת פסטורליה הצמיחה נטעים זרים, כן, נטעים זרים כמו למשל שירים על עונות השנה הקלאסיות ועל ים של שיבולים ושאר ירקות ההנדסה-גנטית-אלף-לילה-ולילה. העונות והירקות האלה הם תוצאה של זריעה בלב-ליבו של מימסד חממות הפלסטיק.

איכותם של כמה-וכמה-וכמה מהלחנים ומהטקסטים שלה מצמררת-מדהימה אותי עד היום... למשל הלחן שהיא כתבה לשירו של טשרניחובסקי "קומי צאי" בביצוע יהורם גאון, למשל "מור וקינמון" ששרים "הגששים"... אבל ה"מיזמור" שנקרא "ירושלים של זהב" לא עשה לי אף פעם שום דבר.

לשיר על רצח רבין "הו רב חובל" זה הרי משהו שלא קשור לנטייה ל"ימין" אלא לנטייה להשתייך למימסד, כל מימסד באשר הוא, להשתייך בדרך הדיברוּר, במיטב כישרונהּ ובמיטב כליה המוזיקליים היא דיבררה את הקונצנזוס, זוהי מהות הקיבוצניקיזם.

היא תירגמה (=דיבררה) היטב את ברל וברסנס, אומרים שלפעמים תרגומיה עולים על המקור, אבל לא קשה לנחש מה שני הבועטים-בביצים האלה היו אומרים על "הו רב חובל" (בהקשר זה)...

אז למה היא תירגמה אותם? כי בממלכת ה"מיזמורים" ברל וברסנס היו הקונצנזוס, הבּשלטון, חברי המִטבּחון המצומצם, וכיוון ש"ילדים זה שמחה" אז "חביבי לקֵק", לקק לא רק את "כל האותיות-בדבש" (שגם את זה היא עשתה, ועוד איך, כאילו שהציונות היא דת) אלא גם את אשתו של ה"רב חובל", את "אשת ראש ענף צנזורה", כפי שכתב אותו ברסנס (אני לא זוכר אם התרגום של ה"מיזמור" הזה הוא של שמר).

"מלאו אסמינו בר, ויקבינו יין, בתינו הומים, הומים מתינוקות, ובהמתנו פועה"... ה"מיזמור" הזה אינו שלה אלא של מישהו אחר שגדל במוסד הסוציאלי, אבל בכל זאת אני מצטט אותו, להמחשת הטיעון – הרי סביר להניח שהטרוף הבַּכְּכַנַאלי הזה לא קומם אותה.

מבין המשת"פים של תועבת הליקוק לציונות המפא"יניקית-בטחוניסטית ה"מיזמוראית" הנדונה היתה הכי מוכשרת אבל לגמרי לא היחידה, וחלק מסוגיית נעמי שמר הוא המחסור בזכות ראשונים: ה"מיזמורים" שלה הם לפעמים קצת פסאודו-רחל, לפעמים קצת-הרבה פסאודו-אלתרמן, ששתיינותו נבעה מן הסתם – ובסמוך למקרה אלוני – מהקושי של החבר'ה לקלוט אותו (את שירתו, "מיזמוריו" מאוד הצליחו), קושי שגרם לו להתקשות להנות מפרי מוחו הקודח.

ואת החריש המוזיקלי עשו ארגוב ו-וילנסקי וכו', כלומר את "אני גיטרה" היא כתבה כאילו על מישהו אחר אבל בעיניי ה"מיזמור" המהמם הזה הוא בעצם די על עצמה.

ב"מיזמורהּ" "אהבת פועלי הבנין" היא כותבת: "אתְ אולי קטנה/ אבל כתפנו איתנה/ וכל חיוך שלך אצלנו חג". ואכן אצלנו ואצל הורינו, פועלי הבנין התל-אביביים והחיפאים, בִּתָם של חוסי המוסד הסוציאלי קירְיירָה חג, יום יום חג.

"אם בשער יש אורח שנחת מעבר ים" בביצוע "הכל עובר חביבי"... איזה יופי! צמרמורת!...

נ.ב: בהשוואה בין תרגומהּ ל"הוֹ רב חובל" לבין המקור של ווֹלְט וִיטְמָן אומרת לי בחורה צעירה כאן-אצלי-בבית (שמבינה בשירה ובמיזמוראוּת יותר ממני, וגם האנגלית שלה טובה משלי) שהמקור עולה בהרבה על התרגום.

                                       ------- סוף -------