שאלות של תרבות

 יצחק שפי מתארח שוב בבלוג שלי

                           להשיג בחנויות המשומשים המובחרות

         המלצה נלהבת אחרי קריאה חוזרת של שתי יצירות קלאסיות

                                  מאת יצחק שפי

                   על "סונטת קרויצר" של טולסטוי

את אחת מיצירותיו הידועות קרא טולסטוי (ליאו, 1828– 1910) על שמה של אחת היצירות הידועות של בטהובן. הסיפור בכללותו עוסק בדינמיקה של חיי נישואים – ניתוח מבריק ומעמיק ביותר, וכמו לגבי בטהובן כך לגבי טולסטוי – כאילו שהסיפור הזה נכתב אתמול, למרות שכלי התחבורה העיקרי המשמש בו הוא כירכרות סוסים, וכו'.

פעם היתה לסופרים בעיה של פוליטיקלי-קורקטנס לגבי כתיבת מילים כמו זין, ולכן, כדי להזיז לקוראים לא רק את הגבינה שלהם הם היו חייבים להפגין אומץ ולעניין אותם במובנים הקצת יותר מהותיים (מה שנכון גם לגבי מלחינים, אם נחשוב קצת).

סיפור מרתק ביותר שאורכו כ-80 עמודים. מרתק ביותר למרות שסופו ידוע לקורא מראש, ולכן אין לי בעיה לגלות: הוא מסתיים  ברצח. במהלכו מסופר גם – במילים ספורות אך מפתיעות ומעוררות הרבה מחשבה – מה קרה עם הבעל-הרוצח לאחר הרצח, אבל את ה"מידע" הזה לא אסגיר כאן, למרות שמבחינתו של טולסטוי הוא אינו הפואנטה, כדי שאולי בכל זאת תקראו את הסיפור בעצמכם (אה, כן?? אפשר למצוא את ה"מידע" הזה ב"גוגל"?? עד כדי כך העולם התקדם??!!...).

האשה בסיפור היא פסנתרנית חובבת, כלומר למדה פעם, בנעוריה, ובשלב שבו חיי הנישואים-בית-משפחה מתחילים לשעמם אותה (לדבריו של בעלה) היא מתחילה לארח כנר אחד, מבאי ביתם. האם הבעל הוא באמת או רק כאילו מעוניין בכך, והאם האשה מעוניינת במיפגשים האלה לצורך או שלא רק לצורך נגינת דואטים... זה הסיפור. ו"סונטת קרויצר" בנגינתם מטריפה את דעתו של הבעל ומעלה לו את הדם לראש באופן מיוחד.

הסיפור מסופר ברובו בגוף ראשון, כווידוי-מונולוג של הרוצח. להלן הקטע המתייחס ספציפית ל"סונטת קרויצר" של בטהובן:

בסוגריים: כיוון שנגינה בפסנתר היא מַתָת שגדולה עליי אז אסתפק במחיאות כפיים צוננות-סמליות מצידכם, כתודה על טירחתי עם המקלדת הנחותה הזאת, שאפילו בלבנים-שחורים-אדומים הפְּלֶבֶּאִיים שלה כנראה שכבר אף פעם לא אייטיב לנענע – לא מבחינה אמנותית ואפילו לא מבחינת הביצוע (בשנתיים שעברו מאז שקניתי מחשב כמעט שכבר התקבעתי על הקלדה באצבע אחת). סגור סוגריים.

"הסעודה היתה ככל סעודה, משעממת, כולה העמדת-פנים. בשעה מוקדמת למדי התחילה הנגינה. הוֹ, מה זוכר אני את כל הפרטים של ערב זה. זוכר אני כיצד הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה למענו אחת הגברות, לקח את הכלי לידיו והתחיל לכוונו. זוכר אני כיצד ישבה אשתי בשוויון-נפש מעושׂה – שמאחוריו העלימה חרדה רבה רבה, בעיקר חרדה ליכולתה – כיצד ישבה בהבעה מעוּשׂה אל הפסנתר, והנה התחילו צלילי ה'לַה' המקובלים, הפּיצ'יקאטו של הכינור, הצבת התווים. אזכור עוד, כיצד העיפו מבט זה בזה, סקרו את האורחים התופסים מקומות, אמרו משהו איש לרעהו, והנגינה התחילה. היא הקישה אקורד ראשון. פניו הרצינו, החמירו, נעשו סימפּאטיות, ותוך הטיית-אוזן לצליליו שלו מרט באצבעות זהירות בנימים והשיב לפסנתר. והנה מתחיל הדבר...

הפסיק והשמיע פעמים אחדות בזו אחר זו את צליליו. אמר להתחיל, אלא שנתנשף חוטמו ושוב נעצר.

הם ניגנו את סונטת קרויצר לבטהובן. המכיר אתה את הפּרֶסטו הראשון? מכיר?! אוּ!.. יצירה איומה היא סונטה זו. דווקא חלק זה. והמוסיקה בכללה דבר איום היא. מה היא? איני מבין. מהי המוסיקה? מה היא עושה? ומדוע היא עושה מה שעושה? יש אומרים, המוסיקה משפיעה בצורה המעלה את הנפש – הבלים, שקר! היא משפיעה, משפיעה עד מאוד, בי אני מדבר, אך כלל לא בצורה המעלה את הנפש. אין היא משפיעה בצורה המעלה את הנפש או מורידה אותה, אלא בצורה המגרה את הנפש. כיצד אסביר לך זאת? המוסיקה מאלצת אותי לשכוח את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, שאינו מצבי: בהשפעת המוסיקה נדמה לי, שאני מרגיש מה שאיני מרגיש, לאמיתו של דבר, שאני מבין מה שאיני מבין, שאני יכול לעשות מה שאיני יכול. אני מסביר את הדבר בכך, שהמוסיקה משפיעה כפיהוק, כצחוק: איני רוצה לישון אך מפהק למראה איש מפהק, ואין לי עילה לצחוק, אך אני צוחק לקול צחוקו של מישהו.

היא, המוסיקה, מעבירה אותי במישרים אל מצב-הנפש שבו היה שרוי מלחין המוסיקה. נפשי מתמזגת בנפשו ואני עובר עימו ממצב אחד למשנהו, אך מדוע עשיתי כן, איני יודע. הלא האיש שהלחין את סונטת קרויצר – בטהובן, ידע בוודאי מדוע הוא שרוי במצב זה – מצב זה הביאו לידי מעשים מסוימים, ועל כן ראה משמעות במצב זה, ואילו אני איני רואה אותה. ועל כן המוסיקה מגרה בלבד, ואינה מסיימת. הנה, ינגנו מארש-מלחמה, החיילים יצעדו לצלילי המארש, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. ניגנו ריקוד, רקדתי, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. והנה שרו מיסה, אכלתי את לחם-הקודש, אף כאן הגיעה המוסיקה לתכליתה, ואם לא כן – הריהי גירוי בלבד, ואילו הדבר שראוי לעשותו תוך כדי גירוי זה – איננו. ועל כן המוסיקה משפיעה לפעמים השפעה אדירה, איומה כל כך. בְּסין המוסיקה עניין ממלכתי היא. וראוי שיהיה כן. כלום אפשר להרשות, כי כל הרוצה בכך יהפנט את זולתו או את הרבים, ואחר כך יעשה בהם כרצונו. והעיקר, הייתכן כי מהפנט זה יהיה פורק-המוסר הראשון שנזדמן לנו באקראי.

ואמצעי אימתני זה נתון בידי כל המזדמן. למשל, אפילו סונטת קרויצר זו, הפּרֶסטוֹ הראשון. כלום מותר לנגן פרסטו זה בטרקלין, בחברת גברות חשופות-חזה? לנגן ואחר כך למחוא כף, ואחר כל לאכול גלידה ולדבר ברכילות האחרונה. פרקים אלה מותר לנגן רק בנסיבות מסוימות, חשובות ונכבדות, ורק כשנדרשים מעשים חשובים ההולמים מוסיקה זו. לנגן, ולפעול לפי הלך הנפש שהשרתה מוסיקה זו. אולם הפעלה שאינה הולמת לא את המקום ולא את הזמן של האנרגיה ושל הרגש שאינו מתגַלֵם בשום דבר, אינה יכולה שלא להשפיע השפעה קטלנית. עלי, מכל מקום, השפיע פרק זה השפעה איומה. כאילו נפתחו לפניי רגשות חדשים לגמרי, אפשרויות חדשות, שלא ידעתי עד כה. כאילו נאמר בנפשי – הנה כך, כלל לא כפי שחשבתי וחייתי עד עתה, הנה כך. מהו חדש זה, מה נודע לי, לא ידעתי, אולם תודעת קיומו של מצב חדש זה משמחת היתה מאוד. כל הדמויות הללו, ובכללן אשתי והוא, נצטיירו לעיניי באור שונה לגמרי.

לאחר פְּרֶסְטוֹ זה השלימו לנגן את ה-andante הנהדר, אך רגיל ולא חדש, על הוואריאציות התפֵלות והסיום החלש לגמרי. אחר כך הוסיפו וניגנו לבקשת האורחים אלֶגיה של ארנסט ופכּים קטנים. הכל יפה היה, אלא שכל זה לא הניח בי אפילו אחוז אחד של הרושם שהניח בי הפרק הראשון. כל השאר התרחש על רקע הרושם שטבע בי הפרק הראשון. הרגשתי כל הערב קלות, עליצות. ואילו את אשתי לא ראיתי מעולם בדמותה בערב הזה. עיניים מבריקות אלו, חומרה זו, החשיבות שבהבעה בעודה מנגנת, וההתמוססות הגמורה, אותו חיוך חלוש, עלוב ומדושן-עונג לאחר שסיימו את הנגינה. כל זה ראיתי, אך לא ייחסתי לכך שום משמעות, אלא הבינותי כי חוותה מה שחוויתי אני, וכי גם לה, כמו לי, נתגלו, וכאילו עלו בזכרון, רגשות חדשים שלא נודעו עד כה - - - ".

הסיפור יצא לאור בעברית בהוצאת "דביר" בשנת 1976. תירגם מרוסית צבי ארד – עברית נהדרת, שניחֶנֶת במידה מסוימת של ארכאיוּת שבהחלט הולמת.

              על "כוכב הלכת של מר סאמלר" של סול בלו (1915 – )
                                            
הסיפור מתרחש בערך בשנת 1969, השנה בה הנחיתו האמריקאים אנשים על הירח. ארתור סאמלר מתגורר בניו-יורק, הוא אינטלקטואל יהודי בן למעלה מ-70, ניצול שואה, איש-מופת (לפחות בעיניי) שנוטה להרהר רבות ועמוקות בערכו ובטעמו של המאמץ לכבוש את הגלקסיה, וליתר דיוק באמונה שהגיעה העת להעביר את המין האנושי ל"אמריקה" חדשה, בתולית. הוא קצת בעד אבל בסך-הכל נגד, הוא מבין לליבה של התשוקה הזאת אבל מתקשה לכבד אותה, הוא לא מתגעגע לאיזשהו עולם מוצלח שכאילו היה פעם ובהחלט מוצא הצדקה לתחושה שכדור הארץ הוא כבר אדמה חרוכה; אבל בסך-הכל כל האקשן שתכליתו הנתקות הוא בעיניו בריחה, שיגעון... לא חייבים לעשות את כל מה שאפשר לעשות...

מי שקרא בסול בלו (חתן פרס נובל לספרות 1976) יכול בקלות לעשות הקבלה בין לבטיו של מר סאמלר בעניין יישוב הירח לבין כל דיון אפשרי בכתיבתו: הוא אולי אחרון הקלאסיקנים, בעיניי אחד הגדולים שבהם, אי פעם. המבקר האמריקאי ג'יימס ווּד כותב ש"בֶּלוֹ דחה את ההוצאה להורג של הריאליזם למשך דור שלם, הדור שלאחר מלחמת העולם השניה; הוא הרחיק את צווארו של הריאליזם מחרבו החדה של הפוסט-מודרניזם, והוא עשה זאת באמצעות הפחת רוח חיים בריאליזם המסורתי מתוך שימוש בטכניקות מודרניסטיות"... האם אלו דיבורים על ספרות? על ציור? על מוזיקה?.. גם וגם וגם... בכתיבתו של בלו יש כאילו הכל, גם הרבה טעמים, ובמיוחד ריחות – ב"מערכת קולנוע ביתי" שקניתם לאחרונה אתם מקבלים פחות...

למרות הקירבה המסוימת-המשוערת בין השקפותיו של בֶּלוֹ-עצמו לבין השקפותיו של גיבורו הראשי (זה או אחר) יש תמיד להקפיד על הבחנה ביניהם – גם כשמדובר באינטלקטואל כמו סאמלר (או בפרופסור לפילוסופיה ב"הרצוג", למי שקרא) נקודת התצפית של האמנות שלו היא תמיד יותר גבוהה. להלן פיסקה מתוך הספר:

"עולמות חדשים? אתחלתות חדשות? אין זה ענין פשוט כל-כך (הירהר סאמלר בינו לבין עצמו, בחפשו משהו שיסיח דעתו). מה עשה רב החובל נֶמוֹ ב"עשרים אלף רגל מתחת למים'? הוא ישב בצוללת נאוטילוס, וניגן על קרקעית האוקיאנוס את באך והנדל בעוגב. חומר טוב, אך ישן. ומה בדבר 'נוסע הזמן' של וֶאלס, כשמצא את עצמו אלפי שנים בעתיד? הוא התאהב בפשטוּת בנערה אֶלוֹי היפהפיה. לקחת עימך, בין למעמקים ובין לחלל ולזמן, משהו יקר, ולשמור עליו – זה כמדומה היה הדחף שלהם. ז'ול וֶורן צדק בהחלט, שהביא את הנדל ולא את ואגנר אל קרקעית הים, אף כי בימי וורן היה ואגנר האוואנגארד בקרב הסימבוליסטים, שמִיזגוּ מילה וצליל יחד. לפי ניטְשֶה, הגרמנים, שהיו מדוּכאים ללא-נשׂוא על-ידי העובדה שהם גרמנים, השתמשו בואגנר כבחשיש. לגבי מר סאמלר היה ואגנר מוסיקת-רקע לפוגרום. ומה צריך אדם להביא לירח, מוסיקה אלקטרונית? מר סאמלר היה מתנגד לכך. תהיה בכך השפלת-האמנוּת בפני המדע".

הספר יצא לאור בעברית בשנת 1971. 228 עמ' בהוצאת "ספרית פועלים". בתרגומו של חיים גליקשטיין העברית היא נהדרת, אך כיוון שלא השוויתי עם המקור אז אין לי דעה לגבי מידת נאמנותו.

להלן לינק להקלטה של הרצאה נפלאה שנשא סול בלו לרגל קבלת פרס נובל. בקולו.

(הקטע המושמע – באורך 11 דקות – מכיל רק כחצי מההרצאה. את השאר אפשר לקרוא באותו עמוד):

  http://www.nobel.se/literature/laureates/1976/bellow-lecture.html