שאלות של תרבות

  הרהורים בעקבות ספרה של אידה פינק, רישומים לקורות חיים.  

 פינק, א[1995], רישומים לקורות חיים, ע"ע:תל-אביב  

א

כיליד הארץ וכאדם שחינוך והוראה הוא עיסוקו המרכזי בשנים האחרונות אני יכול להעיד על כך שחלו שינויים דרמטיים ומהותיים בדרך בה מיוצגת השואה במדינת ישראל. עת הייתי ילד המרחק מהמלחמה, מהשואה היה קצר ומדי יום ביומו ראינו את האנשים עם המספרים על הזרוע ולחששנו בינינו על "הוא / היא מאושוויץ". בבית הספר התעסקו בעיקר במרד בגיטאות וטרחו לברר אתנו איך יתכן בכלל שמליונים הלכו לטבח ללא התנגדות. הדיסונאנס הקוגניטיווי שהועצם על ידי מערכת החינוך בין היצוג של מלחמת השחרור "המעטים מול הרבים" לבין ההליכה לטבח של המליונים לא היה בר ישוב, אם בכלל רצו להסדיר אותו. חנה יעוז בונה פארדיגמה של ספרות השואה במאמר הזה. היא מדברת על שני קטבים: ההיסטוריה מוחשית/הקונקרטית, תיעוד, אותה מייצג ק.צטניק וה"טרנס-היסטורית" או בלשונה: סיפורת יהודית קיומית.  

 ב

הפארדיגמה שיצרה יעוז מקובלת על חוקרי שואה רבים. המתח בין התיעוד האכזר של ספרי ק.צטניק [הפלאנטה האחרת] לבין כתיבה אחרת, המתרחקת מתיעוד אובססיווי של הזוועות ונסיון להציג יסודות אחרים בתקופה הזו.

פארדיגמה זו לא מבררת עד תום את סוגית "מיהו הגיבור?" בשואה. האם הגיבור המועדף הוא מרדכי אנילביץ או שמא אחד מגיבוריו של פרימו לוי, המעניק פרוסת לחם לאדם אחר? סוגיה זו, למשל, עולה בעוצמה רבה בסיפור של אידה פינק כף יד. הסיפור מתאר ידידות בין שני גברים במחנה ההשמדה והתפרקותהּ עת הנאצים מריצים את המוזלמנים לעבר "שום מקום". שם החברות נעלמת כיוון שהאכזריות של אחד מהשניים גוברת על יסוד האחווה שנוצר במחנה. מי הגיבור? מי החלש? מה אפשר ללמוד מסיפור זה?

פרופ' בן-עמי פיינגולד מעלה סוגיות מורכבות בהוראת ספרות השואה. להלן קטע מרכזי במאמרו הוראת ספרות השואה

סוגיה חינוכית אחרת בהוראת ספרות השואה היא ערכית במובן הרחב והרב צדדי שלה. ספרות השואה מעלה שאלות עקרוניות ומהותיות בתחום הלאומי, המוסרי והחברתי, כגון: יחסים בין הקרבן לבין הרוצח; מבחנים של סולידריות בין הקרבנות במחנות ובגטאות; התמודדות עם גילויים של השפלה ודה-הומניזציה; גילויים של התנגדות רוחנית ופיזית; שאלת שיתוף הפעולה עם הנאצים (ה'קאפו', 'יודנראט' ועוד); השאלה של 'כצאן לטבח'; סלקציה בין קרבנות בתנאים, שבהם אפשר להציל מהשמדה רק חלק מהקרבנות במחיר ההפקרה של האחרים. אלו שאלות קשות, מביכות, ולא תמיד ניתנות למענה חד-משמעי ומוסכם. התלמיד מוזמן לגלות אמפתיה ומעורבות. המורה יכול להעלות נושאים מגוונים לדיון בשיעור לספרות. התלמיד מוזמן לבחון את עצמו במקומו של הקרבן או במקומו של הניצול, להתווכח, לנקוט עמדה. לא במקרה מרבה הדרמה העברית והלועזית (ילדי הצל, גטו, קסטנר ועוד) להציג את הדילמות הללו לשיפוטו של הצופה. ספרות השואה (כדברי מילטון טייכמן) "נותנת לתלמיד הזדמנות חד-פעמית לעימות אישי ולהבנה עצמית וחידוד הרגישות - - מנסיוני כמורה לספרות (הוא מוסיף) לא נתקלתי מעולם בהוראת יצירות שעוררו בתלמידים תגובה, מעורבות ומודעות עצמית ודיון רעיוני מעמיק כמו ספרות השואה". "נושא השואה (כותב באותו עניין רוברט סקלוט), מעמיד בפנינו אתגר לנקוט עמדה מתוך מעורבות אישית כלפי ערכי יסוד ושאלות מוסריות ופילוסופיות אודות הטוב, הרע, התקווה והאמונה בעולם הסובב אותנו ובתוך עצמנו". בחינה זאת של הוראת ספרות השואה מחייבת את המורה להצגה נכונה של הדברים. יש להימנע מפופולריזציה ומבנליזציה של השאלות הקשות. יש להציב את הקורא בן דורנו בעמדה, שממנה יהיה מסוגל לשפוט או להעריך את קרבנות השואה בתנאים הנוראים של הזמן והמקום (ובפרט כשמדובר בתלמידים בגיל ההתבגרות  

המורכבות אותה מציג פיינגולד תקפה גם בקריאה שאיננה דידקטית ו/או אידיאולוגית ו/או ערכית. אלא קריאה של אדם רגיל.  

ג  

 מקריאה במאמרים הרבים אודות ספרות השואה,  עולה שלכאורה אי אפשר לקרוא את ספרות השואה "סתם". עולה שהקורא הרגיל, הממוצע עת ישוטט לו בין  מדפי חנות הספרים או הספריה לא יגש למדף ספרות השואה, אלא אם כן יש לו מטרה לקרוא ספרות זו. עם זאת, אפשר בהחלט לראות כיוונים אחרים והתיחסויות חדשות אל ספרות השואה. בראיון עם דר' סדרה אזרחי, היא אומרת את הדברים האלה: 

כל שיח של חברה עם עברה מתקיים בהווה; תבניות העבר מעוצבות על-ידי ההתמודדות שלנו עם בעיות עכשוויות. אין ספק, שחלק מביטויי השואה, כמו מחזותיהם של יהושע סובול, הספרי והאחרים, הם תוצאה של הדיאלקטיקה בין הנושאים הפוליטיים-החברתיים שנאבקים עמם בהווה לבין העבר. אפשר לראות זאת במובהק בהשתנות דמות הקורבן בספרות הישראלית ב- ‏40 השנים האחרונות. אנו מוצאים יותר ויותר יוצרים המציגים מצבים של הזדהות עם הקרבן הערבי. זוהי השלכת דימוי של הקרבן היהודי על הערבי: בפטריוט מאת חנוך לוין מופיע הילד הערבי בסיטואציה המזכירה את הילד היהודי בגטו וורשה, כשידיו מורמות בחוסר-אונים. זוהי דוגמה להנחלת הדימויים מן העבר על המצב הנוכחי. הנושא, אם כן, חי בתוכנו ומשתנה כל הזמן. לתפוס את נושא השואה כנושא של 'אז' ו'שם' בלבד משמעו להישאר בגבולות הראייה התמימה וה'בטוחה' מבחינה מוסרית-חינוכית. "ארץ שם" כדברי דוד גרוסמן בספרו הדגול עיין ערך 'אהבה', משליכה את צלה על 'ארץ כאן'. כמו גרוסמן בפרוזה כך דן פגיס בשירה מפרק באמצעות האירוניה, השנינה והגרוטסקה את המוסכמות החברתיות. סופרים אלה מעבירים את הדיון למישור אחר, המתאים לשיח החברתי של שנות ה- ‏80 וה- ‏90 על מוסר הכוחנות וגבולותיו. בשיריו של פגיס מתחלפים מרכיביו של ה- Master Narrative ('ברית', 'עם סגולה', 'זכות על הארץ', 'הקרבן והנעקד') במונחים אוניברסליים יותר: רצח בן-אדם בידי חברו, בידי אחיו. עמדה זו מדגישה פן אחר של הסיפור: הסכנה הקיימת תמיד, שהאחים יחליפו את תפקידיהם, שהרי זה אדם וגם זה אדם.

הנה למשל כמה מאמרים שליקטתי בשאילתא קצרה בגוגל:  

חנה יעוז - הפואימות של איתמר יעוז-קסט - 1976

שרה הלפרין - מסע ההתפכחות של קאטרינה- 1989  

המאמרים האלה ורבים אחרים מציגים את ה- Master Narrative  כדברי דר האזרחי. אבל ישנם כמובן כיוונים שונים ומרתקים ביחס אל ספרות השואה ולכניסה לתודעה הציבורית של סופרים ומשוררים שאינם נציגי הקטבים הפאראדיגמטיים שהציגה פרופ' יעוז.  

ד  

 אידה פינק היא בראש ובראשונה היא סופרת. ככל שזה יישמע "מפתיע", הרי בשיחה שלה עם דניאל בלטמן היא טוענת מפורשות ש: ... אני חושבת שאם לא הייתי עוברת את השואה הייתי כותבת על משהו אחר, מפני שהדחף והרצון  לכתוב  היה בי ". כלומר פינק משילה מעל עצמה את התפקיד שלקח על עצמו ק.צטניק ולקחו על עצמם עוד עשרות ניצולי שואה: כתיבת הזכרונות כתיעוד ועדות לעולם, אלא היא סופרת.*  אולי, לכן, קל יותר לקרוא את סיפוריה נעדרי התיאורים המפורשים והקשים שבספורי ק.צטניק וספרי עדות אחרים, ויתכן שבגלל הפואטיקה שלה, המחפשת את האדם היחיד האותנטי היא התרחקה ממגמה ההסטוריוסופית של אפלפלד, מה שיעוז מכנה: ספורת יהודית קיומית. פינק כותבת סיפורים על השואה. לכן סוגיות פואטיות מטרידות אותה לא פחות מאשר סוגיות אנושיות והיסטוריות כבדות משקל. הדמות הראשית האופיינית לכל סיפוריה הוא אדם שנשלף ממסגרת חייו הרגילים, והיכולת שלו לשרוד תלויה במהירות בה הוא מסתגל לשפה החדשה

" בין האקציה הראשונה שכונתה עדיין "מצוד", ובין האקציה השניה שכונתה בפינו לראשונה במונח הנכון, מפריד חלל נרחב שבין הזמנים - הישן והחדש. ... החלל שהבדיל בין שתי האקציות היה אזור הגבול . דחוקים אל קצות גבול הזמן הישן, זזנו לאט לאט," [ פיסת הזמן השניה, רישומים לקורות חיים, עמ' 25].

זו אחת ההתיחסויות הישירות ביותר לסוגיית ההסתגלות לזמן החדש. הספר "רישומים לקורות חיים" הוא קובץ של סיפורים קצרים המכיל 18 ספורים. חובב סמבוליקה היה רואה ב- ח"י סיפורים אמירה נוספת, יתכן. הסיפורים הם ניסיון לאחד שתי מגמות מרכזיות, שבלאו התיחסה אליהן ברשימתהּ הקצרה, בכתיבה של פינק: סופרת ומתעדת. בראיון על בלטמן היא טוענת שיש "פיקציה" בסיפוריה, והיא מחדדת ומדברת על "נוף נפשי" והצורך להציגו באמצעים ספרותיים.

  -    -

*מומלץ לקרוא את הגיגהּ הקצרצר של שרה בלאו על ענין זה.    

בבליוגרפיה  

בלאו ש, [ 23.8.04], השאירו את הקרמטוריום מאחוריכם, NRG http://www.nrg.co.il/online/5/ART/756/014.html    

בלטמן דניאל [ פבר' 1996], "אנחנו אסירים של הזכרון ושל הזמן" שיחה עם אידה פינק  http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00001.htm    

 יעוז, ח [מחניים, על השואה [ב] כסלן תשנ"ה]ספרות השואה ושירתה בעברית: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/safrut-2.htm  

 עמל נט, אידה פינק -ביוגרפיה http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/hafalot/ssi00105.htm    

 פינגולד, ב"ע, הוראת ספרות השואה - בעיות יסוד http://207.232.9.131/tochniyot_limudim/sifrut/asi12001.htm    

קרש, ש [מראיינת] - הוראת השואה - איך ולמה, שיחה עם דר' סדרה אזרחי http://207.232.9.131/tochniyot_limudim/sifrut/asi12002.htm