שאלות של תרבות

פתיח

החלטתי שמדי פעם אקדיש פוסט לשיר שמוצא חן בעיניי מאוד. הפעם החלטתי להקדיש את הפוסט לשיר של אבא קובנר.

השיר ללא שם:

*ו

רכון לָרוח צואר סוסי שומע

ורועד. לו יכֹלתי כמותו

לומר גלוי עינַיִם

אני מפחד

מישהו מתקן נִגּוּן,

האדמה נמשכת

כדאי לשים לב לדבר הראשון והוא שהשיר מסתיים ללא נקודה, מעין "חיקוי" של דהרת הסוס שאיננה מסתיימת, או לפחות הפחד המכרסם ואינו מסתיים.

השיר הקטן הזה מאוד מוצא חן בעיניי בגלל האמת הנוקבת שיש בו. נכון, ה"וידוי" עטוף בתמונה המזכירה את השבטים האנושיים שחייהם סובבים את הסוס, ו/או הערצה עמוקה לסוס. כך ראיתי בתמונה הפותחת את השיר טאטרים, מונגולים, אינדיאנים-אמריקאיים, שבטי ערב אקזוטיים, ואולי גם באסוציאציה מעט פרועה את "רכב פרעה ופרשיו".

הפחד והיכולת לומר אותו הוא בדהירה ברוח. "רכון לרוח", צואר הסוס הוא השומע, הסוס הוא האומר, הדובר האנושי נמצא במצב של "לו", איזו צפיה שלא תתגשם לעולם, ובינתיים יש לתקן את הניגון. מהו הניגון? נגון הקרב? ניגון הלב? השיר עצמו? החיים?

הדהרה נמשכת, החרדה ממשיכה ואף האדמה נמשכת.

שיר יפה.

=======================================================

*מתוך: קובנר, א [1970], חֻפָּה במדבר, הפועלים/קיבוץ מאחוד:ישראל, עמ' 27