התאהבות במשורר יכולה להיות מהירה מאוד ויכולה להיות איטית מאוד. שיריו של אבא קובנר נמצאים בביתי שנים ארוכות, ומדי פעם הם זכו להצצה חטופה יותר או פחות על פי מידת הענין שהיתה לי ברגע ההצצה, או על פי הצורך שלי בשיר מסויים. והנה פתאום, ללא הכנה מוקדמת צצו שיריו ועמדו מולי ודרשו ממני לקראם.
מאותו קובץ שירים גדול, חֻפָּה בַּמִּדְבָּר
חֻפָּה נָמוֹגָה
מחי הכוס. סגור הטבעת
ובכי שמחה. דולקים נרות.
שושבינַי במעגל זוהר
חובקים חֻפַּת שני
אהובתי איננה לצדי.
הקורא המיומן או הרגיש כבר בטור הראשון מצפה ל"רע". למשל: סגור הטבעת או חריף מכך: מחי הכוס, מכת הכוס, ואין בין "מכת הכוס" לבין שבירת הכוס דבר וחצי דבר. אלא, שאפשר לכאורה לקרוא את הטור הפותח בצורה אחרת לגמרי, כמו שבירת הכוס, ענידת הטבעת [להתעלם לגמרי מהמשמעות המאיימת ב"סגור" הטבעת - כמעט כמו אזיקים] ולהמשיך לקרוא את שרטוט החתונה במיעוט מלים תוך הדגשת השמחה. מי שמעונין להשלות עצמו יוכל אפילו לקרוא ב"חופת השני" סתם צבע של בד החופה.
אלא, שם השיר לא ממש מספר על חופה רגילה, זו חופה נמוגה, נעלמת, מטשטשת מתפוגגת. שם השיר מעורר אפשרויות פרשנות תרבותיות ואישיות רבות אבל בוודאי לא מעורר אפשרויות של "שמחה" או של חופה רגילה. סיום השיר בהחלט חותם באחת אפשרויות רבות.
אז מה מקסים אותי בשיר הזה? מה גורם להיקסמות הזו [כהגדרתו של מנחם בן בספר בו הוא מנסה להסביר איך לקרוא שירים]. השיר מקסים אותי בישירות הבלתי רגילה שלו. במשחק שלו , האירוני, אולי, בין הידוע מראש - שם השיר - לבין המסיכה המנסה להסתיר זאת - הבית. האירוניה היא הידוע מראש, ועם זאת המאמץ לייצר אמת כואבת ומכאיבה.
השפה החסכונית מאוד, ההימנעות מפירוטכניקה פיגורטיבית ובעצם בשל כך דחיסת משמעויות רבה יותר בכל מילה בשיר.
שיר יפה.
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
