שאלות של תרבות

שיכור? באמת?!

כמה הרהורים של שירה המתחזה להיות שירת "שיכורים".

צה

הטובה מנשים, בחורי, האשה

הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי,

נאספת אל ים אל מדבר

אל ריח מלח וגשם ריח אבן קלויה בשמש

טעם עפרות ברזל ודם

אל מקום ממנו אין דרך

רק  להולכים , נערי, בְּשַׁגָּם.

צְמא, אחא

צְמא. רק לַצָּמֵא

יש די

והותר.

==========

ׁבְּשַׁגָּם =  מילת חיבור, באשר גם [בראשית ו ג] - עפ"י אבן-שושן.

אבא קובנר לא מפסיק להפתיע אותי.  קראתי את הקובץ ממנו אני שואב את השירים לפוסטים דכאן, חֻפָּה במדבר  כמה פעמים, ואינני יכול להפסיק ולקרוא בשירים האלה.

השיר שהבאתי כאן, עכשיו, נבחר לשמש כחתימה שלי בפורומים של תפוז. לאחר שהחתימה עלתה, זו היתה התגובה הראשונה עליה:

   הטובה מנשים, בחורי, האשה הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי, נאספת אל ים אל מדבר [לא חשוב איפה מצאתי] והמלים כל כך נוגעות וממצות ורק נותרת בי שאלת החלוקה למשפטים. למה לא למשל ככה?: הטובה מנשים, בחורי, האשה הנחשקת. הטובה בדרכים, ידידי, נאספת אל ים אל מדבר

על שאלתו של טללי בוקר עניתי באריכות יחסית, אבל התעלמתי לחלוטין מכך שהשיר איננו שיר חשק ותשוקה, אלא אולי סוג של שיר פרידה ואולי שיר יין.

 

השיר עצמו הוא הראשון בשער שנים-עשר בספר. שם השער הוא: זמר פרידה ודברים / מעם השכור החובק בקבוק ריק / כגיטרה לכל דבר

שם זה מעמיד את מחזור השירים האחרון בספר כסוג של שירת שכרות . אלא ששירת השיכור, השיכור עצמו והשכרות הם תמיד בעלי כפל פנים: מחד שטויות והבלים ומאידך סוג של אמירת אמת ו/או נבואה. על אף הפנים המגוחכות של שם השער, הרצון להצביע על אווילות מוחלטת, השירים במחזור שירים זה דווקא מכילים בתוכם אמירות "פילוסופיות" או תובנות על החיים ועל העולם.

השיר הזה, הפותח הוא דוגמה מובהקת לכפל הפנים של שירת השיכור.

קריאה ראשונה ומהירה של הטקסט תעלה חוסר קשר בין חלקי השיר, או בין האמירות השונות. המעברים הזריזים והלא-לוגיים [אבל אין כאן שירת אי-גיון/נונסנס] בין הטורים ומשמעויותיהם מצביעים על חוסר קוהרנטיות הטיפוסית, אולי, לשיכורים.

אבל זה "לכאורה", כי קריאה שניה תגלה שיש שרשור הגיוני בין האמירות השונות בבית הראשון והמעבר לבית השני הגיוני ובוודאי הטור החותם, אכן סוגר היטב את השיר. [כמו פקק טוב של בקבוק יין]

פתיחת השיר באמירה "החכמה" על הנשים, כמו איזו התבוננות מעמיקת שנים על נשים מעלה אפשרות של שיר חשק ויין, חיבור טיפוסי ודי שבלוני של שירת היין הפרועה. הפסיחה/ הגלישה של טור זה כבר נדונה בתשובה שלי בתפוז, והנה תוך שימוש באותה נוסחה "הטובה.." עובר השיכור לדבר על הדרך / הדרכים. לדעתי, כאן נעלם לחלוטין האופי המתבונן, אותה תובנה של עומק המפתיעה לפעמים אצל השיכור, ובמקום עליצות הטיפוסית לשירי יין אנו נפגשים עם המלאנכוליה, שהיא הצד השני של השיכרות, שלא נוטים פעמים רבות להעלותהּ בשירי יין. סדרה של אפיוני "סוף הדרך" שחלקם מבוססי ניגודים: ים/מדבר ; ריח מלח וגשם/אבן קלויה בשמש, וכמובן הסיום של הבית הראשון שהוא אמירת הברור מאליו, כמעט: אל מקום ממנו אין דרך / רק להולכים... בשגם" [באשר גם].

מוות, מוות אלים.

לטעמי היסוד האלתרמני בבית הזה בולט מאוד, במיוחד השפעת ספר שיריו הראשון של אלתרמן "כוכבים בחוץ". הצירוף של הדרך המובילה אלֵי מוות היא השיר החותם את קובץ השירים האלתרמני הזה, "והם לבדם", שם מעבר לחיים ולמוות מתקיים הקול האמיתי.

הבית השני כמו חוזר אל שירת היין, אבל על רקע הבית הקודם השתיה והאלכוהול נשמעים כבחירה ניהיליסטית, כאולי דרך לשכוח את הממתין או את שהיה. סיום השיר, הרואה ב- צָמֵא כמו יש לו די / והותר היא סיכום ציני-אירוני של מסע חיים או בריחה מהחיים.