שאלות של תרבות

פירס, א [2001], מקרה ידוע מראש, כנרת:תל-אביב, 588 עמ'

 תרגום בועז וייס, אחרית דבר - ניצה קרן.

רומן מתח  היסטורי המתמקד בשנים הראשונות להשבת המלוכה לבריטניה אחרי תום תקופת קרומוול במאה ה- 17.

צריך לזכור שהמאה ה- 17 נתפסת בהיסטוריה הרשמית כמאה של ההשכלה, של הנאורות, של השתחררות מכבלי הדוגמה הכנסייתית ומעבר לסוג אחר של מדע, המדע החדש.

כפי שנרמז ונאמר בספר יותר מפעם אחת המאבק הוא בין הפילוסופיה המגיעה למסקנותיה בעקבות הקֶשים לוגיים [כולם זוכרים את הויכוח בין מרקו דה-קולא לבין דר' גרוב על החסרונות והיתרונות שבמדע הניסויי ] לבין המדע החוקר אירועים, עורך ניסויים ורק אז מצליח להגיע למסקנות. [כולם גם זוכרים שבספר הרביעי, שנכתב על ידי אנתוני ווד מתברר שדה-קולא הוא בעצם אנדרה דה-קולא נזיר קתולי שבא להפוך את צ'ארלס לקתולי ואילו דר' גרוב הוא כומר בכנסייה האנגליקנית, וכולם יודעים שהקתולים הם שהוציאו להורג את גלילאו, ואילו כאן דה-קולא מציג עמדה אולטרא-מודרנית לזמנו -  האירוניה].

כך אפשר לקרוא את הרומאן ארך היריעה הזה- מאבק בין אמת לבין שקר, בין הרטוריקה הלוגית ה"משקרת" לבין המציאות העובדתית. בין המגיע למסקנות בעקבות "תרגילי מוח" לבין מי שבודק את העובדות עצמן ומגיע למסקנה היחידה האפשרית והיא ככל הנראה האמת.

מיותר לציין שאיאן פירס כותב רומאן זה בתקופה בה מושגי "המדע" ו"האמת המחקרית" נמצאים תחת אש צולבת של גישות פוסטמודרניסטיות, של סובייקטיביזם קיצוני וחוסר יכולת פוליטית [לדעתי] להחליט מה אמת ומה שקר. כך, הגישה הפוסטמודרניסטית הרואה בכל בדל שטות "אמת" [כי אין הרי אפשרות לדעת את האמת, ועל כן אין יכולת למדוד אותה ועל כן אין אפשרות למיין עובדות מול דיעות וכו' ] היא אמו הורתו של הרומאן הזה, ויש לקרוא אותו כרומאן פוסטמודרניסטי, שבו כל ספר-עדות הוא האמת לאמיתה, כלומר אין אמת.

כמובן, שניצה קרן  באחרית דבר המצוטטת אח"כ בדש האחורי מנסה להסביר את ההקשר המיתי-תיאולוגי-נוצרי של הספר, בעיקר על פי הספר האחרון שאמור להיות "המפתח" לקריאת הרומאן השלם, לסדר ולארגן את אי הבהירויות, אבל לדעתי אף היא נופלת בתוך המלכודת הפוסטמודרניסטית כיוון שהיא מעניקה משמעות אחת, תיאולוגית, לספר, ולדעתי, זו גישה מצמצמת מאוד וחסרת פתיחות לחשיבה הפוסטמודרניסטית שהיא כל דבר חוץ מאמירה חד-משמעית.

הסיפור עצמו פשוט מאוד, לכאורה:

דר' גרוב, כומר וחוקר החי באוקספורד [שם מתרחשת העלילה, ואי אפשר כמובן להימנע מהאירוניה הנוספת כשחושבים על "אוניברסיטה" ועל צרות העין וצרות המוח האינטלקטואלית המתוארות בספר] מת בעקבות הרעלת זרניך. ארבעה אנשים מתייחסים לאירוע הזה.

העדות הראשונה נכתבת על ידי מרקו דה-קולא, שמתברר בסוף שהוא אנדרה דה-קולא כומר קתולי שמטרתו לא להרוג את המלך אלא להפכו לקתולי. הספר הראשון מציג תמונת מציאות, שבה בעיקר עולה שרוצחת דר' גרוב היא בחורה בשם

שרה בלאנדי שהופכת מִספר עדות אחת לספר עדות שני לדמות החשובה ביותר בספר, לכאורה.

העדות השניה היא של  פרסקוט, המסיבה את תשומת הלב לקנוניה מלכותית, כנראה, הקשורה לדיאלוג בין קרומוול למלך צ'ארלס ובמהלכה הפך אבי פרסקוט לקורבן. הסיפור מתמקד כנראה בגזל אדמות הקשור לייבוש ביצה גדולה. שרה בלאנדי היא מכשפה הרודפת את המספר בגלל שאנס אותה באכזריות, אם כי לדעתו הוא לא אנס אותה.

העדות השלישית היא של דר' ואליס, מפענח הצפנים של קרומוול והמלך אחר כך, מרגל אשר שנאתו לדה-קולא יוקדת כי לדעתו דה-קולא אחראי לכך שמשרתו/אהובו מתיו עזב אותו וגם נרצח אחר כך. ואליס קולט שיש אירוע רב חשיבות שעומד להתרחש, אבל הוא לא מסוגל כלל עקב אופיו הייחודי להבין את המציאות ולכן מושם ללעג ולקלס. הוא עם זאת מקריב את שרה בלאנדי למען שלום הממלכה - משרת הציבור המושלם.

העדות האחרונה, ולכאורה "האמיתית" היא של אנתוני ווד, שלאורך הספר מוצג דווקא בהיותו שולי, חסר חשיבות. זה כמובן הטריק הכי בנאלי בתחום ספרי הבלש - המשרת עשה זאת , או במקרה שלנו, דווקא "ווד" הוא הרוצח בשגגה. העדות הזו היא סוג של רומן רומנטי, אנחנו מגלים את "מהותה האמיתית" של שרה בלאנדי, קוראים על האהבה בינו לבינה.

הקורא את הספר הזה לא יתבלבל בין העדויות הסותרות, הקורא גם לא מתחייב כלל לקבוע מה אמת ומה שקר, כי הכל "אמת" כל עוד אין לנו ממצאים עובדתיים שאינם מוטלים בספק לקבוע מה אמת ומה שקר.

אין ספר זה "קל לקריאה" במובן של ספר מתח שהמעבר בין דפיו מהיר בשל עלילה מהירה ודינאמית, נהפוך הוא. דווקא דגם ה"רשומון", ארבע עדויות שונות וחידת "מי רצח את דר' גרוב" משמשים בסיס לסיפור היסטורי המנסה להציג את התקופה באנגליה מייד לאחר תום שלטונו של קרומוול ולפני המהפיכה המפוארת. מיקום הסיפור בעיקר באוקספורד, עיר אוניברסיטה השטופה בדעות קדומות והמאבק ב"מדע החדש" משמשים רקע לעיסוק מורכב ומעמיק בסוגיות מרכזיות של סוף המאה העשרים: אמת/שקר ; יש אלוהים / אין אלוהים; מעמד חברתי ; גבריות-נשיות וכו'

הרומאן בעל האופי הפוליפוני  מושך לכיוון של כתיבה קליידוסקופית, עירבוב בלתי פוסק של חתיכות מציאות, ומציע אפשרויות שונות לדרך בה הפרשנות לפעמים הופכת לעיקר, לאמת [פוסטמודרניזם במיטבו]. האם יש ביקורת ברומאן כנגד גישות כאלה או אחרות? לדעתי באופן חלקי מאוד. הרומאן שבוי בתוך פואטיקה פוסטמודרניסטית, שיש הטוענים שהיא עריכה בעיקרה מתוך אמונה שאין "כבר מה לומר" אלא רק להעמיד הדברים בהקשרים חדשים. עם זאת, האירוניה שבתוך הרומאן מייצרת ביקורת ומאתגרת ללא הרף את הקורא.

לדעתי, זה לא רומאן ל"ציבור הרחב". זה מסוג הרומאנים שהקורא חייב להגיע אליהם כשהוא נושא עמו מטען תרבותי די נרחב כדי להפיק ממנו את המיטב שבו.

אני לא חושב שהרומאן עומד ברמה אחת עם "שם הורד" של אומברטו אקו. חסר לדעתי ברומאן מבנה העומק של "שם הורד", איזו חידה קיומית-גורלית כמעט טרנסצנדנטית שגילויה ימוטט את העולם כולו. ב"מקרה ידוע מראש" תבנית העומק הזו לא מתקיימת, ובוודאי התבנית של המשיח המומת וחוזר לחיים בכל דור, עליה מצביעה ניצה קרן איננה מצליחה לייצר את העומק של אקו.

הרומאן רק לבעלי הסבלנות.