שאלות של תרבות

חג חקלאי, חג מתון מאוד בתכניו התיאולוגיים

חג שמשום מה אפילו חרדי החרדים לא מתכסחים עם עצמם ועם האלוהים הכפייתי, האלים והדכאני שלהם

חג ידידותי, אקולוגי, חג של אהבה, חג בו גויה ויהודי מבלים לא נשואים על ערימות החיטה בגורן

חג בו הרבנות הראשית לסוגיה, למיניה ,לזניה ולמשפחותיה, מנהיגי נטורי קרתא, מנהיגי חצרות חסידים ושאר שונאי הטבע

או אלה שחושבים על פי פרקי מיתוס הבריאה בתנ"ך, העולם לנו הוא לעשות בו כחפצנו

אפילו הם מקבלים איזה זעזועון קל ביחס לטבע ולעולם.

כשהייתי הרבה יותר צעיר, וכשהיהדות הציונית הדתית רצתה להראות לי ולדומיי כמה היהדות אינברסלית

כמה היא הומנית, כמה היא הקדימה את אומות העולם [ נו איך אמר ד'יזראלי על האירופים, כשאתם טיפסתם על עצים בני עמי כבר כתבו...] 

יצאו ספרים, מאמרים וכו' שהציגו את עוצמת הסובלנות והאהבה שיש בדת היהודית

דא עקא שאותם יהודים חביבים, הומניסטים בעלי תודעה אוניברסלית אולי עוד נמצאים בחוגים שונים

באוניברסיטה העברית [ברית שלום היא דוגמה לפעילות הומנית, הבוחרת בדיאלוג <בובר> על פני פוליטיקת הכוח <קיסינג'ר>

אבל בשוק הדעות האלים, הדכאני ורווי היצרים

נעלמו אנשים אלה, וקולם נשמר בספריהם, שאף הם ככל הנראה כבר אינם.

חג שמח

באחד הפורומים בו אני משתתף קבוע הובא קישור לבלוג הדן ברותחין שיר של דליה רביקוביץ "כישופים". לאמיתו של דבר, "דן ברותחין" הוא צירוף מכובס  לערימת הקללות והנאצות המופנים כלפי רביקוביץ ז"ל, כלפי השיר וכלפי המורים לספרות באשר הם.

עם זאת, אני קופץ על ההזדמנות להתיחס לפוסט הזה, לתכנים שבו, כי לדעתי זה אחד המשובים הנקיים ביותר שמורה לספרות [ולא חשוב אם הוא בתיכון או באוניברסיטה] יכול לקבל ממי ש"שונא" אותו ואת העולם התרבותי אותו הוא מייצג.

אז ברוכים הבאים לפוסט ששמו:

כ"כ בא לי להרוג כרגע את דליה רביקוביץ`... אבל היא כבר מתה. :-( 

הפוסט עצמו מתחלק לארבעה חלקים בדיוק:

• הקדמה
• השיר
• קללות
• המורים לספרות

ההקדמה די חביבה, הבחור מבקש מראש סליחה מחברתו המתוקה "חמודה" הוא קורא לה על כך שהוא הולך להיכנס באנשי רוח ומשוררים למרות שהיא לא אוהבת את זה. [ממש אביר אמיתי, או שובניסט אמיתי. אבל הוא רק בן 18, מותר לו]

אחר כך, כמו שצריך, על פי כל הכללים הוא מביא את השיר עצמו, וגם אני אשמח ששיר זה יהיה אצלי בפוסט הזה:

כִּשׁוּפִים

כמובן שישנה איזו שגיאת כתיב "מעת" במקום "מאת", אבל "סערת הנפש" שהפעילה את הבחור אולי גרמה לו לבלבול הסמי-פרודיאני הזה.

ומייד מתחיל החלק השלישי - חלק הקללות והנאצות כנגד המשוררת וכנגד השיר. טענתו המרכזית כנגד השיר היא שהוא נטול מיקוד, נטול פואנטה ושהמשוררת היתה בטריפ של סמים כשכתבה אותו. לצערי הרב, מעבר לטענות האלה, המעוטרות בשלל דימויים כאילו "יצירתיים" [מתברר שלבחור יש גם בעיה רצינית עם הרב עובדיה, משום-מה] אין בדבריו ולו טענה אחת משמעותית המבהירה את התקף הזעם שעבר אותו בעקבות קריאת השיר. עם זאת הוא מוסיף שהתשובה על השיר הזה שווה 10 נקודות במבחן "גורלי" וש

"ואני במיוחד שונא אותה משום שבגללה כתבתי ב24 השעות האחרונות שני עמודים שאני מתבייש בקיומם".  

שימו לב כמובן, לא הוא אשם חס וחלילה.

החלק הרביעי הוא בעצם מטרת הפוסט האמיתית. לא רביקוביץ ולא ביאליק אלא מוריו לספרות, משרד החינוך, העובדה שהטקסטים שהוא חושב כראויים לא זוכים להכרה במערכת החינוך. הבה נציץ מעט בטיעוניו הפשוטים, שאגב מובאים בצורה מסודרת מאוד:

• מה ההיגיון המדהים שעומד מאחורי ההחלטה הכה שקולה לתת לתלמידי תיכון שפויים להתמודד עם חומר כזה לא שפוי? מה גרם לאותה חבורה פתאטית של מורים ארורים לספרות להחליט החלטה שכזאת?!
• שאני מרגיש כאילו שיתפתי פעולה עם הנאצים. כזו בושה, לא פחות.
  בכלל, כל המקצוע הזה, ספרות מקצוע כ"כ מיותר ומטופש
• אין זה מתאים יותר למורים לחשוב שהם מרכז הקוסמוס
  לכן, אין זה מפתיע שהמורים לספרות משוכנעים כי פרשנותם של השירים, הסיפורים, הרומנים והמחזות היא היא הפרשנות המוחלטת והיחידה שיכולה להתקבל
• הפתעה הפתעה גאונים ספרותיים שלי

  אף אחד לא נהנה מספרות אם הוא חושב שספרות זה החרא הטהור הזה שמלמדים בבית הספר

  להיכן נעלמו התקופות שיצירות רציניות כמו 1984 וחוות החיות נלמדו לבגרויות? מדוע ספרי מדע בדיוני רציניים ומלאי פילוסופיה כגון חולית לא נלמדים או מומלצים כלל ע"י אף מורה? הכיצד זה שהז`אנר היחיד באמנות שהמורים לספרות  מכירים הוא ז`אנר החרא?!?!?!

1. ההפניה http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=953&msgid=79614870

2. הפוסט - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=709090

3. אתר של "כישופים" שהשיר של רביקוביץ הוא המוטו שלו - http://www.witchcraft.co.il/

תודות למאי-יולי על שאשרה לי להביא את ההודעה שלה מתפוז.

שירי רחל מופיעים בפרוייקט בן יהודה

אינני מחובבי שירתה של רחל. לטעמי היא משוררת "לא ישרה" המציגה מסיכה של "עדינות",  "רגישות", "אומללות" כשחומרי הסבל ידועים כבר בתקופתה, והיא משתמשת בהם לעיצוב נרטיב אישי מועצם וחזק, שאיבד את הקשר החי, האותנטי לרחל והפך בשל כך למסיכה, אמצעי תימטי או צורני, סוג של חומר למניפולציות.

לטעמי-לדעתי היא דמות של משוררת אדולצנטית, שלא הצליחה לפרוץ את "גיל ההתבגרות" ואת כשרונה האדיר בזבזה על שירים רבים חסרי ערך.

כאן נמצאת הסתירה המרכזית.

כשרון אדיר ובזבוז

אומללות אמיתית ואומללות יצוגית

נרטיב אישי ונרטיב מעוצב היטב לקורא/לנמען

לפעמים השיר ספר שירי, במיוחד הבית השני מעורר בי גיחוך עמוק במיוחד. מדוע שהקורא ימצא, יגלה, יזדהה ויבין לנוכח הכתיבה המושלמת העומדת בכללי פרוזודיה "נקיים ומושלמים", כשה"בפנוכו" משדר כלום או למצער עוד חתיכת נרטיב לעוס לעייפה.

עם זאת ולמרות זאת, בפורום ניתוח ופרשנות שירה בתפוז פרסמה מאי יולי את ההודעה הזו:

שיתוף במחשבה- מאת: מאי יוליו   02/05/05 | 18:22

בשבוע הבא יש לי הופעה, שחלק מהנושא שלה (חוץ מלידר ואריות קלאסיות) הוא התמקדות בשיר הישראלי האמנותי (לא שיר poem, שיר song). אני שרה שיר שמרדכי זעירא הלחין למילותיה של רחל - "תקראי נא בשמי".

יפה. עכשיו - הלחן הוא פחות או יותר במבנה א-ב-ג-א (הבית הראשון חוזר שוב בסוף), ושיא השיר מבחינה מלודית הוא במלה "נכדתה" - שם הצליל הכי גבוה וגם יש עליו פרמטה (שהי). כל פעם שאני שרה זה צורם לי - נראה לי לא מתאים להפוך דווקא את המלה "נכדתה" לשיא של השיר. אם כבר, הייתי בונה יותר התרחשות מלודית בטור האחרון של הבית השני (היא תשמיע..), או משהו דרמטי ב"זה חוטי שניתק", או אפילו ב"למרחק" - כי מותר לזה להיות שיא מפני שאח"כ יש חזרה "רגועה" לבית הראשון. מישהו מסכים איתי? מישהו מכיר את השיר או הלחן?

השיר וההודעה במיוחד נגעו בי, ולכן כתבתי תגובה יחסית ארוכה אליהם:

אני כמובן מכיר את השיר מאת: נץ666ו   03/05/05 | 17:06

מעולם לא שמעתי אותו מושר/מולחן, אבל ההסבר שנתת בהחלט מספק איזו תובנה פרשנית מעמיקה של השיר. מעניין מאוד איך שאת רוצה להעביר את מוקד המשמעות אל הבית השני, כיוון שהבית השני הוא ארס-פואטי מחד ויש בו גם יסוד של הורשה חזקה מאוד, הבת תמשיך-תשמיע את השיר היתום, כמעשה יומיומי ובכך תוודא את המשך חייה? זכרונה? מורשתה? של הדוברת.

השיר הזה לדעתי, מבוסס על שני מהלכים מרכזיים: הראשון - עקרות = להציב לי יד / זה חוטי שניתק

השני - "אימוץ"/ירושה, צואת "שכיב מרע" באמצעות הענקת השם והשיר. אם המהלך הראשון, בעל היסוד האוטוביאוגרפי, מבוסס "מיתוס רחל העקרה" [שהמשוררת, ללא שום צל של ספק לדעתי, פיתחה בחייה] מעורר עצב, כאב, הזדהות- הרי המהלך  השני מפתיע במיוחד, לא בגלל ששם הדוברת/המשוררת יינתן ל"בתך הקטנה" אלא בגלל הבית השני - החוט שניתק יחובר רק אם "שירי היתום.../ היא תשמיע-תמשיך". במלים אחרות - הדוברת לא מעונינת בבת כבת שתשא את שמהּ, לא מעונינת בהמשך כמו-גנטי אלא במישהי שתמשיך לשיר את "השיר שלה". - למרות הנאמר בבית הראשון [להלן] התמונה הסנטימנטלית על פני השטח מתהפכת באמצעות הבית השני, כי בניגוד לתובנת "האימוץ" הבנאלית, אולי המקוממת - מתן השם הוא "להציב לי יד, / כה עגום - לעבור לעד". ובניגוד לחרוז יד-לעד המדגיש הדגשה נוספת את הרעיון בבית [כמו לא מספיק ה"מסר" צריך לדחוף אותו בכוח לראש של הקורא/ת] - כל המבנה האמוטיבי והרטורי הזה מתפרק, כי לא יד למשוררת זו הבקשה אלא המשך, שלשלת דורות שתשיר את השיר היתום, שהוא "זה חוטי שניתק...למרחק" [שימו לב שוב, לחריזה המדגישה פעם נוספת את הרעיון המרכזי בבית].

כדי לראות ביתר עוצמה את שני מבני המשמעות אפשר לראות שהשיר מופנה אל נמענת ומדובר בו רק על נשים ושושלת נשית [מטריארכלית?]- אבל השיר הוא בזכר. הזכרות הזו שקופצת בבית השני חורגת באופן קיצוני מ"המגדריות" של השיר השלם, מהחוויה הנשית הבסיסית של אמהות המעוברת מאם לבתה - שירי היתום, נִגּוּן עַרְבִּי שנדם. מגדריות ממשית מול מגדריות דקדוקית . לא נראה לי שרחל התעלמה מכך, נהפוך הוא - שימו לב לחריזה "יתום-יום" [יתמות חלקית, זמנית, יתמות של יום- בניגוד ל: ניגון ערבי, שנדם].

מעניין לבדוק לעומק את הבית השני: שירי היתום - יתום ללא הורים, ללא אם [אב כמובן לא מהותי כאן] זו מטאפורה לא מרשימה במיוחד, קצת "מניפולטיבית" קצת משתמשת ב"מהלך הראשון" האוטוביאוגרפי, המיתי-מתוכנן. אך ההפתעה ממתינה בטור השני "זה ניגון ערבי שנדם - " . שנדם = מת, פסק. השיר הפך ל"ניגון ערבי" - ערבי כדימוי למוות? סוף החיים? סיום? לדעתי בוודאי. כלומר השיר היתום ממוקד כשיר המוות, כניגון המוות ואולי אפילו השיר האחרון  שייכתב, שעליו יש לגונן, ו/או להקפיד להורישו מבת לנכדתה, כי אולי הוא "האמת" אולי הוא הייצוג המהותי של המשוררת?

[בלית ברירה אני נזכר בשירו המופלא של ביאליק "ואם ישאל המלאך" - השיר כביטוי העמוק, המלא והאותנטי ביותר של המשורר כאדם וכאמן. רחל, לדעתי, מפעילה כאן את אותו שיקול פואטי ותימטי, אם כי בדרך אחרת ומפתיעה לא פחות. אני מצטרף אלייך מאי-יולי בכך שההתרחשות הלירית צריכה להיות בבית השני.