שאלות של תרבות

לא הכרתי אותו אישית, מעולם

אבל הוא היה שר חינוך כשהייתי מורה

הוא כתב ב'הארץ' טורים רבי עניין, שמלמדים משהו על עברית ועל היקפיה הבלתי נדלים

הוא השתתף בתוכנית רדיו בגל"צ באופן קבוע

הוא גם נתן דוגמה והלך ללמד ולגור בפריפריה

לא זכור לי שאי פעם "עשה לביתו" - הביטוי המכובס לכאלה שמשתמשים בעברם כדי לקדם את חשבון הבנק.

יהי זכרון ברוך

(צילום: אלי אלגרט)

כמה תמונות שצילמתי, ממש מעט. נגמר החשק לאחר האלימות של שליסל, שמייצגת באופן שלם את האלימות החרדית כנגד כל שינוי בחברה בה הם חיים, וצורך הנוירוטי כמעט, כמו של מסיונרים נוצריים או חובבי אללה מדאע"ש - להרוס, לפגוע, לנתץ ולרסק, לא כאקט תרבותי-אומנותי של ראשית המאה העשרים [ פוטוריזם ], אלא כתוצאה של פארדיגמה אידיאולוגית, הירארכית ומאורגנת עד המשתתף האחרון [ נכון, זכרונות קשים של הלאומנות הקלריקלית באירופה, בארה"ב, באסיה ובמזה"ת].

עם זאת, השסע בחברה היהודית-החרדית בירושלים לא יאומן. חבר מעדתם בהתקף אמוק פוצע עד כמעט רוצח שישה בני אדם והם על האמבולנסים מספקים עזרה, ללא חשש וללא דחיית הפצועים [ בניגוד לרופאים מטורללים מהימין הישראלי שהודיעו שלא יטפלו בפלסטינים או ברוך גולדשטיין, צורר יהודי בפני עצמו, רופא שירה ורצח פלסטינים באתר קדושה ]

די הפתיע אתמול שנהמות הבוז כנגד נציגת הליכוד [ לא חברת כנסת חו"ח] היו נמוכות וחלשות מהרגיל. יתכן שבגלל הפניה מראש מהמנחה לא לתת ביטוי לכעס כלפי אנשים המיצגים גופים פוליטיים, אלא להקשיב, להכיל ולאהוב. 

בהחלט הו"ד ולסביות דתיות באו בגאווה רבה

 מנחה הערב המקסימה

פוטוריזם - http://textologia.net/?p=21499

הכי חדש שנפתלי עוד לא עושה ממש מהפיכות.

הוא התאהב במשרד לפתע פתאום, המנכ"לית הפכה למגן האישי שלו מפני יריות [ נהלי הבגרויות העיוועים, ציפוף כיתות ] הקהל וצליפות בעניינים אירגוניים, מה שאולי מרמז שהשר יעסוק בענייני הרוח בכלל והציונות והלאומיות* הישראלית [או היהודית, מה 'תם אומרים?], למשל הסרת קבוצת תיאטרון מסל התרבות, כשר אבל מסריח לאללה.

עבור מערכת החינוך ישנה רגיעה גדולה בכך שהשר, הרגולטור החדש, לא יורה צרורות ומרקיד אותה כמו דב עם נזם באף, א-לה-פירון. ברור גם שהוא לא ממש מעוניין בשלב הזה להכניס את שמו לתקשורת בצורה מוגזמת בענייני חיוך.

הוא מאוד אוהב את השטיק  של פירון להעלאת אחוזי ההצלחה באמצעות "למידה משמעותית", עאלק. יחשבו כל התמימים על תלמידי 45 ומעלה שבזכות ה- 30 אחוז יזכו לציון חיובי במקצועות בגרות שונים, אההה.. נכון?

והאוניברסיטאות, ימשיכו במיון שלהם, והרוב ירוץ לאיזו מכללה סוג ב' או נמוכה יותר, וכולם בעלי תואר BA, אלא שמהר מאוד כמו בארצות רבות בולם [ בעיקר ארה"ב אך לא רק] ימוינו התארים האקדמיים על פי מי שנתן אותם, בהחלט.

קיץ נעים

כמה מלים על מילה מסוכנת שנזרקת לחלל השיח הפדגוגי : להתאבד. לפני כמה שנים שמעתי אותה בפעם הראשונה בשיח פדגוגי  בעיריית בת ים. המילה סימנה תלונה שכוונה כלפי בית ספרנו שמשמעותה היתה, המורים אצלנו בניגוד לבתי ספר אחרים בבת ים, לא מתאבדים על התלמידים. כן ממש כך. מתאבדים.
המילה הזו ממשיכה להישזר בתוך השיח החינוכי, ואני שואל את עצמי - מה זה להתאבד על תלמיד? מה חושבים האנשים שמשתמשים במילה הנוראה הזו כדי לסמן יעד חינוכי או מטרה חינוכית ואפילו תהיה המוסרית ביותר. היחיד שהתאבד, אבל עם תלמידיו, היה יאנוש קורצ'אק, הוא דווקא לימד את תורת החיים ולא המוות. 
מדי פעם אני חוטף את צמרמורת כשאני שומע איך המלה הזו, מילה של חיים ומוות, יאוש וסירוב להמשיך עם החיים, מקבלת משמעות של "הצלחה  במחיר חייך שלך" - למה? האם מערכת החינוך הישראלית מחייבת "התאבדות של המורה" על מנת שתלמידו יצליח? ולא, אינני נרגע מההסבר שזו רק מטאפורה לא מוצלחת. גם מפני שממשיכים להשתמש בה, וגם מפני שכל מי שעיסוקו לשון, קוגניציה ופסיכולוגיה יודע את ההשפעה הגדולה של המילה על הנפש.

לי אישית יש רתיעה איומה ממילה טעונה כזו, הרואה את תהליכי העבודה שלנו כ"התאבדות" כלומר ההשקעה המקסימלית בתלמיד שככל הנראה ראויה להערכה, התאבדות.. אני רואה במילה הזו מניפולציה מסוכנת על המורה , שמתחברת לעקרון החדש של המשרד ודבריו - אחריות מקסימלית, אחריותך המקצועית מחייבת אותך לעשות ה-כל, כולל למות בעבור הצלחת תלמידיך.

הגיון מעוות, מסוכן ואכזר ביותר של מערכת שאבדה מזמן את הצפון והמצפון המוסרי שלה.

האירוניה של ההיסטוריה מעוררת בי השתאות פעם אחר פעם.

רק השבוע מתרחשת סערה גדולה סביב כתב ההלכה הגזעני, הגובל בצווי הנאצים אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת.

אין להשכיר ו/או למכור דירות לערבים.

הגדיל איזה רב וולפא בראיון רדיופוני בו תיאר את בנות ישראל האומללות, לא פחות, שערביי ישראל מפתים אותן ושוכבים אתן

לולא שמעתי במו אזניי לא הייתי מאמין.

פוליטקה של זכויות אדם היא פוליטיקה מורכבת מאוד.

היותנו חיות חברתיות, צאצאי אב קדמון משותף עם הקופים, אנחנו נושאים בנו מלכתחילה, ככל הנראה, התנהגויות אנטי-סוציאליות

התנהגויות שרידה, בה למנהיג ולחבורתו הקרובה יש יתרון ברור על פני השאר, הם מוכשרים לשרוד ולהציל את שאר הקבוצה

הגנים המשובחים שלהם, הם אלה שישמרו לעד, או עד המהפכה הבאה, כלומר עד שהיוזרפר החדש יעיף את המנהיגות

הישנה שכשלה לפח ההיסטוריה.

ההתפתחות הביולוגית, החברתית, התרבותית של ההומוספיינס ביטלה את הצורך בשרידה ביולוגית מאוימת [אם כי אפשר לראות תופעות כאלה בחבורות פשע, או אצל  גברים המנהלים מרכזי "תודעה" ו"הארה"] ויצרה מערכות שרידה וקיום מורכבות הרבה יותר.

הרוח האנושית הצליחה להתרומם מעל לאגואיזם של "הגן השורד" וגילתה ששיתוף פעולה, שמתן מקום לכל אחד בחברה מעשיר את החברה, מרחיב את קשת המורכבות התרבותית.

אבל, הכלכלה האנושית, הכלכלה הקפיטליסיטית שנתפסת, בשל כשלונות הסוציאליזם הקומוניסטי בעולם כ"פתרון" היחיד מעודדת התנהגות

קסנופובית, טריטוריאליסטית ולוחמנית, בה עניי משפחתי חשובים מעניי עירי וממעגלים רחבים יותר.

הלנו אתה או לצרינו - השאלה התנ"כית הזו מגדירה את  קו פרשת המים של הומניזם ודאגה לזולת בקבוצות חברתיות רבות, בוודאי בקבוצות המבוססות על מחויבות לאידיאולוגיה ו/או לאיזה "טוהר" גנטי, ו/או להשתלשלות גנטית מאם בעלת צביון מובהק ומובחן.

קבוצות אלה גם מוטרדות מ"סטייה" מה"נורמה" שנקבעה על ידי אידיאולוגיה שנבחרה [ לא בהכרח דת, אבל דת היא בהחלט דוגמה מובהקת לכך] - כך לא רק ערבים מודרים מהחברה אלא עובדים זרים, נשים "סוטות" או להט"ב [לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, בי סקסואלים]. זכויות הן רק למי ששיך לנו, לקבוצה שלנו.

החברה הישראלית, לצערי הרב, אינה חברה פתוחה, סובלנית או מכבדת את 'האחר' שלא לדבר על 'הזולת'. ה'זולת' הוא 'אחר' אינטימי, אחר שאני מוכן לקבלו, להכילו, אבל אינני רואה בחברה הישראלית אפילו סובלנות ל'זולת' שאיננו מאיים כמו ה'אחר'.