שאלות של תרבות

כמה מלים על מילה מסוכנת שנזרקת לחלל השיח הפדגוגי : להתאבד. לפני כמה שנים שמעתי אותה בפעם הראשונה בשיח פדגוגי  בעיריית בת ים. המילה סימנה תלונה שכוונה כלפי בית ספרנו שמשמעותה היתה, המורים אצלנו בניגוד לבתי ספר אחרים בבת ים, לא מתאבדים על התלמידים. כן ממש כך. מתאבדים.
המילה הזו ממשיכה להישזר בתוך השיח החינוכי, ואני שואל את עצמי - מה זה להתאבד על תלמיד? מה חושבים האנשים שמשתמשים במילה הנוראה הזו כדי לסמן יעד חינוכי או מטרה חינוכית ואפילו תהיה המוסרית ביותר. היחיד שהתאבד, אבל עם תלמידיו, היה יאנוש קורצ'אק, הוא דווקא לימד את תורת החיים ולא המוות. 
מדי פעם אני חוטף את צמרמורת כשאני שומע איך המלה הזו, מילה של חיים ומוות, יאוש וסירוב להמשיך עם החיים, מקבלת משמעות של "הצלחה  במחיר חייך שלך" - למה? האם מערכת החינוך הישראלית מחייבת "התאבדות של המורה" על מנת שתלמידו יצליח? ולא, אינני נרגע מההסבר שזו רק מטאפורה לא מוצלחת. גם מפני שממשיכים להשתמש בה, וגם מפני שכל מי שעיסוקו לשון, קוגניציה ופסיכולוגיה יודע את ההשפעה הגדולה של המילה על הנפש.

לי אישית יש רתיעה איומה ממילה טעונה כזו, הרואה את תהליכי העבודה שלנו כ"התאבדות" כלומר ההשקעה המקסימלית בתלמיד שככל הנראה ראויה להערכה, התאבדות.. אני רואה במילה הזו מניפולציה מסוכנת על המורה , שמתחברת לעקרון החדש של המשרד ודבריו - אחריות מקסימלית, אחריותך המקצועית מחייבת אותך לעשות ה-כל, כולל למות בעבור הצלחת תלמידיך.

הגיון מעוות, מסוכן ואכזר ביותר של מערכת שאבדה מזמן את הצפון והמצפון המוסרי שלה.