| 1/2005
ביאליק - כשאת אומרת לא, את אומרת כן
ביאליק - כשאת אומרת לא, את אומרת כן
השיר אשר אביא עכשיו לדיון קצרצר בו הוא השיר צפורת. צפורת איננה צפור כי אם פרפר לבן, ובאחד המקומות קראתי שזה לבנין הכרוב.
יש לשים לב מייד בקריאת השיר לפער הסמבולי בין לבן המייצג תום, טהרה לבין שאר הצבעים בשיר. הלבן הזה מצליח לייצר את אותה תמונת כפלת הפנ ים בשיר:
וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –
וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;
מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,
הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!
כמו, זה טיול תמים בטבע, והפרפרים הלבנים האלה. אבל פרפרים אלה הם תפאורה נפלאה לזיון מרשים ביער. ודאי שמוח סמבולי חסר עידון ידרוש קשר בין :
הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,
חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת?
לבין הזרע המתפרץ בשעת האורגזמה, רגע- מה לא?!
זה שיר צבעוני בצורה בלתי רגילה, השיר הזה. קורא בן זמננו יכול מייד לראות את האימאז' הקולנועי של "זיקוקי די נור" המתקשרים למעשה האהבה כסמל לתשוקה המתפוצצת בשלל צבעים ןקולות.
אבל, ביאליק בשירתו הרשמית מציג פרצוף של תמים-משהו, אם כי לדעתי, זו העמדת פנים אירונית, מאחוריה מסתתר פרצופו של "החרמן" היודע בדיוק לאן הוא הולך ומה הוא הולך לעשות.
כמובן, כמחזר רומנטי, וצאצא של הצביעות המינית הטרום-פרוידיאנית אין סיכוי שהוא יכתוב שיר גס, אבל שיר המבטא את תשוקתו לזיון, תיאור המשחק המקדים בהקשרים מיתיים [רומנטיים] - מדוע לא? עלינו הקוראים להוריד את המסכות הבומבסטיות ולקרוא את השיר כמות שהוא.
צִפֹּרֶת
כָּל-הָעוֹלָם טוֹבֵעַ בָּאוֹר וּבַשִּׁיר,
אוֹצְרוֹת חַיִּים לֹא-שְׁעַרְתִּים מִסָּבִיב מִתְרַחֲשִׁים,
וּבַמִּשְׁעֹל הַנִּמְתָּח בֵּין יַעַר וָנִיר
שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּמַחֲשִׁים.
אָנוּ הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, לִשְׁבִילֵנוּ אֵין קֵץ,
אֲפָפוּנוּ שִׁבֳּלִים, כִּתְּרוּנוּ צִפֳּרוֹת,
וּבַחֲנִיתוֹת שֶׁל-זָהָב יִפְגָּעֵנוּ כָל-עֵץ
וּבְצֶאֱלֵי צַמָּרוֹת.
הַדְּמוּת כְּרוּב אִם עָב קַלָּה בְּרוּם עוֹלָם רִפְרֵפָה?
אַךְ גַּם-הִיא חִישׁ הִפְלִיגָה לִמְדִינַת הַיָּם –
וְאֶת-הִרְהוּרִי הַטָּהוֹר כָּמוֹהָ וָרָם
נָשְׂאָה עִמָּהּ לָנֶצַח עַל-כְּתֵפָהּ.
וְשׁוּב זֹהַר רָקִיעַ, וְשׁוּב תְּכֵלֶת בְּלִי-סוֹף,
אַתְּ הוֹלֶכֶת בְּרֹאשׁ וַאֲנִי כָרוּךְ אַחֲרָיִךְ,
וּבְקָמוֹתָיו הַמְלֵאוֹת הִשְׂתָּרַע הַנּוֹף,
וְהַכֹּל בָּהִיר בּוֹ כְּמוֹ בְעֵינָיִךְ.
רֶגַע אֶחָד לִי נִדְמָה: בַּיַּעַר הַלָּז,
הַמַּאֲפִיל וּמַשִּׁיב צִנָּתוֹ עָלֵינוּ,
גָּנוּז מַטְמוֹן מִסְתָּרִים, הַמְשֻׁמָּר מֵאָז
וּמֵעוֹלָם לִשְׁנֵינוּ –
פִּתְאֹם רָחֲפָה הַקָּמָה – וּמִפֶּה אֱלֵי-פֶה
עָבַר רֶטֶט קַרְנַיִם עַל-פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס.
הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה,
חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת?
וְהִנֵּה נִקְלְעָה צִפֹּרֶת כְּפֶרַח בִּקְצֵה
שְׂעַר מַחְלַפְתֵּךְ הַמְפַזְּזָה עַל-הַמַּחְגֹּרֶת,
וּכְמוֹ רָמְזָה לִּי: בָּחוּר, קוּם שְׁקָה-לָּהּ, וּדְמֵה
אֵלַי הַצִּפֹּרֶת!
אוּלָם אַתְּ – הַהִרְגַּשְׁתְּ בַּצִּפֹּרֶת וָבִי?
הַהִרְגַּשְׁתְּ, כִּי גַּם-נַפְשִׁי נְתוּנָה בַשְּׁבִי,
וּמְפַרְפֶּרֶת וּתְלוּאָה, וּמְצַפָּה לִישׁוּעָה
בְּמַחְלַפְתֵּךְ הַקְּלוּעָה?
וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה –
וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן;
מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה,
הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן!
מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה,
תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה,
וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה
נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה.
מרוזי, תמוז, תרס"ד.
באחד ממאמרי הפרשנות הרבים על שיר זה של ביאליק יש טענה שהבית האחרון, במיוחד השורה האחרונה משקפים את הקשר בין ארוס-מוות ביצירת ביאליק. אחת הטענות להן אחראי עדי צמח, במאמרו שני קטבים בשירת האהבה של ביאליק בספרו כלביא המסתתר, היא: שאצל ביאליק קוטב האהבה הגופנית, הפיזית קשור למוות ואילו האהבה הרוחנית בלתי ניתנת למימוש, מכאן תסביך "האהבה" הידוע בשירתו, כיוון שאין מיצוע [סינתזה] בין שני הקטבים. אולי יש אמת בטענה זו, בשיר הזה אני דווקא רואה חגיגת חושים, מיניות משוחררת ותשוקה שאולי תגיע לפורקנה. אפשר לנסות להבין את טענת המוות אם מתייחסים למילה נמית כפשוטה או מוצאים קשרים אינטרטקסטואליים בין פולחני מין לפולחני מוות שונים. השאלה שמטרידה אותי, כיוון שביאליק משתמש בצירוף חופת אשריו האם יש כאן ביטוי לחרדת מוות - או רצון למות לאחר האקט המיני או זיהוי האורגזמה כמוות הקטן הצרפתיי. השיר הוא כמובן רק משחק מקדים למעשה האהבה, לזיון ביער, ויש כאן את אותה דריכות של מאהב/גבר היודע שהצלחתו תלויה בביצוע נכון, תזמון נכון. שהרי יש להבין, זה שיר תשוקה ומין, זה שיר בו הטבע, כמצוות הרומנטיקה, לוקח חלק בחגיגת הבשרים והחושים. מדוע מוות?
לפעמים שוכחים שביאליק כנראה אהב נשים וגם אהב לשכב אתן והפלא ופלא גם כתב על כך בשיריו. איך שיר מיני מהסוג הזה, מלא במשחקים מקדימים בין שני בני הזוג, בתפאורה המרשימה של פרפרים לבנים היורדים על הזוג המזדיין לו על קרקע היער הופך לשיר מוות? איך?
| |
העיניים הרעבות - ח"נ ביאליק, או -
מדוע נבחר שיר זה כשיר מייצג את שירת האהבה של ביאליק?
א
בקורתי על החלטות של דוברי התרבות או מכונני הטעם, או היודעים מה מתאים למי הבעתי בשני פוסטים על שיר של אסתר ראב. לפעמים, אדם מן הישוב, אדם סביר לגמרי פותח את מחברת הספרות של בנו/בתו ולתדהמתו הרבה הוא פוגש בשיר של ביאליק העיניים הרעבות.
לפעמים מורה לא מבין מהם השיקולים בבחירה של שיר מסויים ועוד לבני נוער.
ב
הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת
הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,
הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵל הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!
הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!
חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;
כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה,
כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה
הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה –
לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה.
זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים
עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי
תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ!
ובעקבות תגובה לפוסט זה של ידידי יצחק שפי הנה תשובתי אליו:
רציתי קצת לכתוב על השיר המזעזע הזה, שלימדתי אותו במשך 5 שנים ארוכות, מדי שנה בשנה בכיתה יב’, סמוך לבחינת הבגרות. שנאתי את השיר הזה שנאה עמוקה במיוחד, הוא שיר טרחני, אונניסטי, נרקסיסטי ושובניסטי במיוחד.
אבל, עכשיו, כשאני מביט בו, ככה עם הפתיחה הצינית שלי-משהו, אינני צריך להוסיף דבר.
אני לא מבין, איך ראשי המשרד, מפתחי התוכניות - הפרופסור הרגיש גרשון שקד עאלק בראש המפתחים, בחרו בזוועה הפואטית-התרבותית-המגדרית הזו.
| |
שירי ביאליק - פרוייקט בן יהודה
לא במקרה, כלל, עם פקיעת זכויות היוצרים על שירי ביאליק עלו לרשת שיריו. השירים עלו במסגרת פרוייקט בן יהודה.
כאן אפשר לקרוא קצת יותר על מטרות הפרוייקט החשוב הזה.
אני בעיקר שמח, כי בהיותי בן חמש מלאתי מחברות שלמות בשירה קלוקלת וגרועה המחקה בלי בושה את שירי ביאליק. לצערי או לשמחתי ברגע של בושה וכעס עצמי השמדתי את המחברות האלה, כך שאין לי שריד להתבונן בו ואולי להכיר את הילד שהייתי.
אמי ז"ל עשתה לה מנהג קבוע אתי לקרוא מדי ערב פרק בתנ"ך. כיוון ששירי ביאליק היו אצלנו זמינים כמו ספר התנ"ך ושירי איציק מאנגער ביידיש [אותם לא יכולתי לקרוא כי בשם האידיאולוגיה הציונית-הישראלית שפות הגולה היו אסורות לילדים] לא התקשיתי כלל בקריאת שיריו של ביאליק, ויופי המלים, הפאתוס הרב שבהן השאירו עלי חותמם, לדעתי עד היום.
היום אני קצת יותר ציניקן, ואני קורא אחרת את שיריו. המלים מלאות הפאתוס מתהפכות, ומתוכן עולה אמת צורמת, מכאיבה ולא נעימה. כך למשל השיר זה :
לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם
לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,
הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,
צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים
כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים,
וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה,
יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה.
וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי,
עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ,
וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי,
וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ!
עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז –
בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!
חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!
אודיסא, תר"ס, תשרי.
יש לקרוא את השיר בהקשרו האקטואלי, ההיסטורי. אין ספק שזה שיר מגוייס. אבל אני, קטן אמונה שכמוני, מעדיף לקרוא אותו בעיני 2005, תשס"ה, ואיני יכול שלא לקרוא את הדחיפות הרבה ב"מתנדבים", דחיפות המוותרת על כל מיון, סינון או בחירה:
"כל קרבן - ירצה, כל מתת - נאמנה;
אין בודקים בשעת סכנה!"
האמנם?
האם גם בשעת סכנה מכשירים את הגרועים שבבני האדם, מצמידים להם תג כשרות על החזה" מחתנים את בנותינו אתם? או אולי, דווקא הדיבור הזה מצביע על כך שאין מספיק מתנדבים? שיתכן ולא כולם רואים עין בעין את דחיפות המשימה?
הרי הפתגם הידוע "מפלטו האחרון של הנבל הוא הפטריוטיזם" עולה ופורח כאן בבית השני שבשיר הזה.
שאילתא ב"גוגל" על שם השיר העלתה להפתעתי פמפלט/ רשומה בסגנון הבלוג של מתנחל.
במחשבה שניה, אני שואל את עצמי "מדוע אני מופתע"? הרי השיר הזה משתמש בכל תותחי המיתוס של השפה העברית וגם, ללא בושה כלל, מקביל את המצב ב- 1899 למצב ערב מרד החשמונאים. אין לי ספק, כלל, שביאליק בשיר הזה מייצר את אותו מיתוס ציוני מובהק, שהפך את חֲנֻכָּה להחג של הציונות. במובן הזה יש ערך היסטורי לשיר הזה. [כי ערך ספרותי ממשי אין בו, כמו שאין בדר"כ בשירה מגוייסת]
השיר מתוארך ל- תשרי תר"ס, ספטמבר 1899, קרוב מאוד ל"מפנה המאה". מה הוליך את ביאליק לכתיבת השיר הזה. מהי הדחיפות, הנחיצות העמוקה שעוררה את כתיבתו?
באותו חודש ובאותה שנה מתפרסם מאמר חוצב להבות של אחה"ע בשם "גואל חדש" אשר מעורר תחושה דומה לזו העולה במקצת משירו של ביאליק. אין זה סוד, כלל ועיקר, שאחה"ע וביאליק היו "זוג ספרותי". האחד עסק בתיאוריה, בפילוסופיה מעשית, בכינון הערכים המכוננים של הציונות, הלאומיות הישראלית-היהודית המודרנית וביאליק מימש עקרונות אלה בכתיבתו ובמפעלו הספרותי הענק עם רבניצקי. ככל שתפתיע אותנו המקריות, באותה תר"ס החל שיתוף הפעולה הנרחב של ביאליק ורבניצקי, כפי שעולה מהמאמר המבוע הנסתר: רבניצקי שבביאליק.אבל, לאמיתו של דבר אין לי הסבר היסטורי לענין של השיר הזה, ואני קורא אותו בשנת 2005. אני שם לב בהחלט לברירות המחדל העולות מהשיר הזה, והן לא מוצאות חן בעיניי.
כותרת השיר והשיר, על כל פנים, הכו שורשים עמוקים אצל המתנחלים וגם זה אומר דבר-מה על כוחן של המלים, ועל חוסר הרצון של הקוראים לראות בשיר ולו שמץ של יסוד אירוני.
היתכן שרק אני רואה את מה שאין לראות?
ובחיפוש ה"גוגל" מצאתי את התמונה המתוקה הזו
| |
פורטרט של אשה / אסתר ראב / ב
אסתר ראב- שיר אחד מספר הלימוד / הרהורים וערעורים
ללא כוונת מכוון פתחתי מקראה לתלמידים שנמצאה על המדף בספריית בית הספר.
לאורך השורות ב' (1985), מקראה לתלמיד בבית הספר העל יסודי הכללי, הוצ' רמות:ישראל
המקראה הוכנה על ידי הצוותים לספרות לבית הספר הכללי הפועלים באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות, בפרוייקט נט"ע, בית הספר לחינוך אוניברסיטת תל-אביב [שם, עמוד הפתיחה]
בין חברי הצוותים:
תוכניות לימודים - שלומית ינון, מינה הוכברג, בלפור חקק, ניצה פרילוק
נטע - דר' לילי רתוק, נעמי פרידמן,
ייעוץ מדעי - דר' עדה קינסטלר, דר' לילי רתוק
כתוב באותו מקום שמקראה זו הוכנה בהתאם לתכנית שנקבעה על ידי וועדה לתכנית לימודים בנתיב הטכנולוגי - מסמ"מ, מסמ"ר.
מסממ ומסמר - אלה ראשי תיבות/ מילות קוד שמשמעותן העקרונית בגרות חלקית או "כמעט בגרות".
שיר אחד מספר הלימוד
פורטרט של אשה / עמ' 154 אסתר ראב
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת אִתְּךָ -
כַּאֲשֶׁר יְהִי
הָרוּחַ בָּאִילָן.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
צַיֵּת לְךָ -
כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוּפָהּ.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת שֶׁלְךָ -
כַּאֲשֵׁר תְּהִי
הַגֶּפֶן לַאֲדָמָה.
לפני הכל אני שואל את עצמי - מה חשבו עורכי הספר כאשר הכניסו שיר זה לתוכנית הלימודים?
השיר הוא מחד ביטוי של קשר בין גבר לאשה כדבר הטבעי ביותר: "הרוח באילן" ; "צית צפור למעופה" ; "הגפן לאדמה". מאידך זה הוא "פורטרט של אשה" , כלומר היות פני אשה הוא הקשר "ההכרחי" הזה.
יש אם כך, במישור הגלוי של המשמעות, העולה רק מקריאת המלים ומשמעויותיהן, ללא נסיון לרדת לעומק ההקשרים המשמעיים "הרוח באילן" או נסיון לערער במידה מסויימת על "ההכרחיות" של "ציית צפור למעופה" ובוודאי מבלי לפקפק בהיות ה"גפן לאדמה" דווקא, שיר הלל לציות של האשה לגבר. כמו מהותה, עצם הוויתה הוא להיות : אתך/ לך/ שלך. שלוש מילות היחס האלו עצמן יוצרות קשר הדרגתי מ:יחד לשייכות, כמעט נרצעות.
ושוב אני חוזר לשאלה שלי: כיצד החליטו עורכי המקראה הזו, שאומנם התפרסמה בשנת 1985, ואומנם מיועדת לתלמידים במסלולים לא בגרותיים [מסמ"מ ; מסמ"ר] על שילוב השיר הזה?
אני מתעקש דווקא על קריאה ראשונית ושטחית של הטקסט הזה, כי תלמידי מסמ"מ ומסמ"ר הוגדרו בעבר כתלמידים החלשים ביותר במערכת החינוך. ילדים שרמת הקריאה והכתיבה שלהן נמוכה מאוד. כיצד ילד/ה המוגדר ככזה, המתקשה בקריאת טקסטים אמור בכלל לראות את המורכבות של הטקסט הזה?
ואז עולה השאלה - מהן היו הציפיות של עורכי המקראה מהמורה המלמד/ת שיר זה בכיתת מסממ/מסמר?
אני מפנטז לי ברשעות ובציניות על המורה היצירתית המבקש [ביטול ההקפדה על זכר/נקבה על אף שהוא מעצבן מטרתו לפטור אותי מכתיב מהסוג הזה: מלמד/ת, ולהדגיש איזו "תקינות-פוליטית"] מהתלמידים לצייר לה "רוח באילן" או מבקשת מתלמיד להסביר מה זה ל"צית לך - /כציית צפור למעופה". אני שואל את עצמי: מה זה ציות של ציפור למעופה? האם הציפור מצייתת בכלל למעופה? האם מימוש התכונות המולדות/הגנטיות זה ציות? ואם לא אז מה המשמעות של ציפור מצייתת אם לא ציפור בוחרת לציית? והאם צפור יכולה לבחור אם לעוף/לא לעוף? ומתי הצפור תבחר אם לעוף/לא לעוף? והאם איננו מאנישים את הצפור בשלב הזה ומעניקים תכונות פילוסופיות נעלות? או אולי אנחנו עוסקים בשאלות היסוד של החיים?
וראשית החכמה, אם כך, עבור כל נערה כדי שיהיה לה "פורטרט של אשה" היא לציית לך, כי בציות לך יש יסוד של שרידה, של מימוש עצמי-מולד וגנטי.
אלוהים!!
דר' רתוק היא אחת החוקרות שקידמו את השיח הפואטי והתיאורטי בספרות נשים. היא אפילו הוציאה מקראה מקראה הנקראת "הקול האחר" ובה פרסמה סיפורי נשים, כדי לקדם קול אלטרנטיבי לקול הגברי הדומיננטי בשדה השיח הספרותי.
האם היא הבינה עבור מי היא המליצה על השיר הזה?
הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא שמקראה זו יצאה כבר מתוכנית הלימודים.
אינני בטוח שהבחירות בשירים שונים שונו, השתנו או התעשרו בשנים האחרונות.
| |
פורטרט של אשה / אסתר ראב / א
פורטרט של אשה / אסתר ראב
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת אִתְּךָ -
כַּאֲשֶׁר יְהִי
הָרוּחַ בָּאִילָן.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
צַיֵּת לְךָ -
כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוּפָהּ.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת שֶׁלְךָ -
כַּאֲשֵׁר תְּהִי
הַגֶּפֶן לַאֲדָמָה.
- - - - - - - - - - - - - - - -
עכשיו אפשר לדבר על השיר המקסים הזה, אחרי הביקורת שהטחתי ביוצרי האסופה האנכרוניסטית גם במחצית שנות השמונים.
אבל לפני שאדון קצת בשיר הנה כמה תמונות שמצאתי בגוגל היקר, תחת השאילה: פורטרט של אשה.
משני הפורטרטים האלה לא עולה דמותה של הדוברת בשיר, כיוון שפורטרט משמעו ציור חזית, בדרך כלל ראש וכתפיים, לפעמים גם הטורסו. לפעמים הפורטרט הוא גם ציור צדודית. אבל פורטרט מהסוג אותו כתבה אסתר ראב לא ממש מצאתי, אם כי בהחלט מצאתי תמונות של שפחות כושיות ואחרות, שאף הן אינן דמות האשה אותה מציירת ראב בשיר שלה.
מה שמוביל אותנו לדיון/הרהור בשיר הזה, ולהבנה שאין הכוונה בשיר, כנראה, לצייר דמות אשה אלא ובעיקר לצייר את "מהותה הנפשית" או מהותה העקרונית של "אשה". שהרי השיר נקרא "פורטרט של אשה" ואין "אשה" מיודעת, כמו מדובר באשה ספציפית.מסקנה זו דוחפת למסקנה נוספת, או להשערה נוספת שמדובר בניסיון לצייר "כל אשה", אולי, וזו יומרה גדולה מאוד, אם כי במבנה העומק של השיר, יתכן ומטרה זו הושגה.
השיר מורכב משלושה חלקים המאוחדים במבנה אחד ללא חציצה גרפית ביניהם אלא ארגון החלקים באמצעות הרפרן "ראשית חכמה" ומעין תבנית רטורית החוזרת על עצמה באופן שטתי: פועל בציווי והסבר הציווי. מייד ייאמר שפעמים כתוב "היות" ורק פעם אחת כתוב "ציית". שלושה חלקים אלה ממפים אם כך את "פורטרט של אשה" סביב שלושה צירים מרכזיים: היות אתך, ציית לך, היות שלך. כל אחד מצירים אלה מפעיל מערכת סמנטית-תרבותית מורכבת מאוד של יחסי גבר אשה, אבל נקודת החיתוך הבסיסית היא "אתה".
הארגון הרפרני של השיר, והדמיון התחבירי בין שלושת חלקיו ממקדים את הפורטרט בקשר ההכרחי בין אשה לבין גבר. הדוברת אף פותחת כל חלק "ראשית חכמה", כלומר בטרם כל דבר אחר, או החכמה ב"היות אשה" הוא "היות לך". הגבר הופך אם כך לנקודת המוקד של הציור.
מכאן עולה שראשית חכמה ב"היות אשה" הוא:
1. היות אתך כמו רוח באילן
2. ציית לך כמו צפור למעופהּ
3. היות שלך כמו הגפן לאדמה
היות אתך / היות שלך - הציווי "היות" גזור מהשורש "הי"ה" שיש בו יסוד של "הוויה" מציאות, ולפעמים גם שם האלוהים בעברית. שם השיר בהחלט דוחף בעוצמה רבה לקריאה הפשטנית, אולי אפילו מרגיזה מעט של תפיסת האשה כתלויית גבר, שאינה מסוגלת להיות אשה ללא גבר. דא עקא, שבדיקת ההסברים של "המציאות" מעלה אפשרויות חתרניות רבות סביב הפשטנות בקריאה הראשונה.
מה המשמעות של "היות אתך - / כמו רוח/באילן"?ההסבר הזה חותר תחת המשמעות הפשטנית של "היות אתך". אמנם מתוארים "כוחות" מן הטבע, אפילו יש יסוד גבוה של ציוריות "רומנטית-לירית" ב: רוח ואילן. מי מייצר את הרוח? האילן? מי הרוח? מי האילן? אפילו הזהות של שני המשתתפים בתנועה הזו לא ממש ברורה. יאמר האומר: אילן זכר/ רוח נקבה, אענה ואומר: רוח זכר גם. כלומר התמונה של ההתמסרות איננה שלמה וחד משמעית ופשטנית. יתרה מכך - האומנם הרוח היא חלק מהעץ? האמנם העץ הוא מייצר הרוח? האמנם הרוח היא "עם העץ"? שהרי הרוח גם יכולה לשבור את העץ, לעבור ליד העץ. החזות הלירית הזו מתפרקת ליסודותיה, ולפתע התמונה הפרה-פמיניסטית של האשה התלויה בגבר ליצירת הזהות המינית לא מתקיימת כלל.
החלק השני מרגיז אף יותר. "ציית לך - כציית צפור למעופהּ" - כמו בחלק א' הפשטנות הנצפית איננה אלא מסיכה לסתירה, חתרנות ואולי אפילו סוג של "כאוס". האם הציפור מצייתת למעופהּ? יש במשפט הזה בעיה לוגית . עולה ממנו כמו המעוף מצווה והצפור מצייתת. איך המעוף "מצווה"? שהרי אין זה "מעוף" סתם, אלא המעוף של הצפור המצייתת לו. האם הצפור מצייתת למעוף שלה? מהקשרו של השיר אפשר להניח שהמעוף של הציפור הוא "הגבר", שהרי היא כותבת "ציית לְךָ". מי זה ה-לך הזה? היתכן שזה הבן של הדוברת? האם זה אביה? כנראה שלא בנה של הדוברת, כי סוג כזה של ציות, ובהמשך לחלק א' הוא לגבר בן-זוג, אם כי לא אוכל למנוע ממש משמעות של אב דומיננטי המגדיר את זהותה המינית/מגדרית של בתו.. אפשרות כזו מסבכת כמובן את המשמעות הפשוטה "לכאורה" של השיר, ומעלה אפשרויות פיענוח אחרות ומרתקות לא פחות.
כך או אחרת, הקשר בין הציפור למעוף מעלה באחת את יסוד האוויר/הרוח שבחלק א' וכן את יסוד החירות/החופש הקשורה בציפור או במעוף בתרבות שלנו, לפחות. והרוח הרי מתחברת מייד לסוגייה זו, בוודאי בהקשרהּ המטאפורי השחוק, "רוח האדם". ציות - צפור למעופה/חירותה - האין זה "תרתי דסתרי"? או האם חייבת האשה לציית לגבר: בן זוג/אביה על מנת להגיע לחירותה ההכרחית?
החלק האחרון,מורכב משני סמלים חזקים, ניגודיים לסמלי האוויר בשני החלקים הקודמים. גפן / אדמה. "היות שלך" כמו "הגפן לאדמה" -גפן היא סמל של פוריות. גפן היא מקור ליין, לחושניות, לשמחה. אדמה - על הקשריה המורכבים ביהדות ובמיתוס המוצא הכנעני ממנו שאוב סיפור הבריאה היהודי בתנ"ך. כאן בחלק השלישי קשר הפוריות החזק בולט, אבל רק הוא. שני העצמים: גפן/אדמה שניהם בנקבה, מה שמצביע על כוליות נשית/נקבית אלילת. אלת פריון, כי אדמה= חיים, נפש, אדם,אשה וגפן = פוריות, חושניות, שמחה. ה"אתה", היתכן שהזכר קיים כאן רק לצורך ההפריה ההכרחית? לצורך השמחה של יחד, אך לא בהקשרי הנכנעות הקיימים בקריאה שטחית של השיר?
אם נבדוק את השיר מההיבט המגדרי:
חלק א' - זכר/נקבה ; [זכר/זכר]
חלק ב' - נקבה/זכר
חלק ג' - נקבה/נקבה
או אם נבדוק את סוגי הסמלים:
חלק א' - מוחשיים / מוחשי/מופשט [רוח]
חלק ב' - מוחשי / מופשט [מעוף = הכללה]
חלק ג' - מוחשיים
אז מהו "פורטרט של אשה" - האם הוא המעבר מאיזו "תלות רוחנית" לכאורה אל פוריות במשמעות העמוקה ביותר של יצירת חיים בניגוד לזכר שרק מפרה, קטליזטור ותו לא?!
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
