שאלות של תרבות

הגיע הזמן שגם אני אכתוב משהו על לאה גולדברג.

אינני חוקר ספרות, חייה האישיים מעולם לא עניינו אותי, אהבה/לא אהבה גברים מסוימים, ובכלל הנטייה בת הזמן לחפור בחיי האמן ולהסביר מגמות ביצירתו מעוררת בי מעט שאט נפש.

וכך, חיי לאה התפרסמו מכל פינת רחוב, פרופסורים מכובדים, כתבנים אמיצים בעיתונות וכל דרדק בעל עודף רצון ודמיון טרח להכניס לרזומה המילולי שלו את "לאה גולדברג".

אני זוכר את לאה גולדברג בראש ובראשונה מספרה הקטן ,חמישה פרקים ביסודות השירה.

אמי חובבת השירה שמרה בבית את "טבעות עשן" שלה , ספר שנעלם במעברים שלי ממקום למקום.

אחר כך לימדתי את מחזור "משירי הבן האובד", היסודות הדרמטיים, המוטיב הנוצרי החזק שעוברת, ובבתי ספר רבים לימדו ועדיין מלמדים את המחזור ללא ההקשר העמוק והמהותי לנצרות.

המביך מכל, ששיטוט בגוגל סביב השאילתא "לאה גולדברג+מחזור משירי הבן האובד" מעלה בעיקר מערכי שיעור בספרות וסיכומים לבגרות.

לא אהבתי את "מלכת הארמון" ואינני מלמד מחזה זה, ויש כמה שירים שמתנגנים בי ללא הרף בזכות הלחנתם, למשל "שיבולת ירוקת העין".

אותי הטרידה או ענינה  זוטה היסטורית, מדוע 40 שנים למותה?

40 שנים?

לא יכלו לחכות עוד 10 שנים?

האין מציינים זמן כזה בכפולות של 50?

אבל זה נתן להירשפלד אפשרות לכתוב שני מאמרים [בסגנון הבלוג,] במוסף 'הארץ', לטעון מבלי להוכיח שקטע משירה הוא "גאוני", לא פחות.

אבל, אנוכי, אמנם "כבד על עפעפיי העולם" [ציטוט לא מדויק, כמובן], אבל שירת גולדברג לא השאירה בי חותם משמעותי במיוחד או הכרה ב"גאונות" שלה.

נו כן, גם סנוב מתנשא כמוני מוצא את עצמו מזפזפ [משלטט] בין הערוצים ונופל פתאום על תוכנית מוזרה לגמרי שיש בה חמישה גברים למשפחת תבורי, אבא שימי תבורי וארבעת בניו מנשים שונות.

שלושה בהירים שנים שחרחרים.

כל זה לא היה ממש טורד את מנוחתי, אילולא שני דברים:

הראשון הוא שם התוכנית כמובן.

אני מבין שכבר הגענו למקום בו השפה העברית הפסיקה להיות כוח מושך, בעל עוצמת פיתוי ומשיכה [רייטינג בלעז] , ולכן "התבורים " נשמע משהו חלמאי. התבורי'ס נשמע יותר מושך, יותר בן לאומי, וביני לביני גם יותר נלעג ופאתטי.

השני הוא העילגות הלשונית של המשתתפים. בלי בושה הוא מדברים עברית נחותה, אוצר המלים נע בין 500 ל- 1500 מלים, תחביר קלוקל, שגיאות של זכר-נקבה, עד אשר בתוכנית בה צפיתי, אביהו מדינה שהתארח העיר בבוטות בזמן שידור לדניאל על העברית שלו, והטיפשון, מה ענה?

אני מצטט מהזיכרון - אוי שכחתי שיש כאן מישהו שמקפיד.

ובאותו ענין, ציפר במדורו השבועי ב'הארץ' "ציפרלנד" מתרעם על השוטרת שתיקנה את הבחור הרוסי שירה בחברו, ושצרח "ירתי" ואילו היא "ירית", כמו כבוד העברית קודם לדיבור.

אז את ציפר אמשיך לקרוא, ואילו התבורי'ס לא יזכו בצפיה נוספת שלי בהם.