שאלות של תרבות

חברי הטוב יוסי אלפי חוגג החודש חגיגה כפולה. חגיגה אחת היא פרסום ספרו המלך מחפש חבר, הוצ' עם עובד.

החגיגה השנייה היא פסטיבל מספרי סיפורים הנפתח השבוע בתיאטרון גבעתיים.

אבל אני רוצה לדבר על הספר הרביעי בסדרת המלכים של יוסי. רק בטרם אדבר עליו, כדאי לומר שזו לא סדרת פנטזיה במשמעות המקובלת בספרות המד"ב והפנטזיה, אלא המלך  הוא תמיד הילד, הגיבור הפועל בסיפושיר. ספרים אלה מאמצים אל חיקם את דמות הגיבור הקלאסי, הגיבור מן האגדות, שמתברר מהר מאוד שהוא כאחד האדם ו/או אחד הילדים הקורא את הסיפושיר.

עלילת המלך מחפש חבר פשוטה. המלך מגלה שהוא לבד, ואם ברצונו לא להיות עצוב ובודד עליו

"אצא אל הים ואחפש לי חבר

חבר כזה עם אי שיות משלו

שיֵהָנֶה מצלי ואשמח בצלו."

כך מפליג המלך אל הים, שעתים הוא סוער ועתים רגוע ומגיע לאיים רבים ומגוונים, בהם טיפוסים שונים ורבים. לבסוף, על פי הנוסחה המקובלת, כשהוא כבר מיואש הוא פוגש בחברה . אלא, שכאן ממתינה לנו הפתעה קטנה, ושובבה. עליה לא אכתוב מילה, כי אקלקל לקוראים את הפתרון המבריק שבסיום הסיפור.

קורא מיומן, הורה למשל, מייד יעלה על כך שסיפושיר זה הוא אלגוריה יפהפיה וקסומה על המעבר מהסתפקות בעצמי אל הקשר הבינאישי העמוק והמפרה. כך פותח המספר:

על האי שיות שבים הרחוק

חי מלך צעיר בין עצב לצחוק

הפירוק של המילה אישיות ל- אי שיות מבריק. מפני שבוזמנית יש כאן הרחקת העלילה מהיומיום של הקורא הקטן אל תחום האגדה [זו לא מעשיה] ויש כאן עיסוק מדויק ביומיומי החשוב ביותר, חבר.

אני לכשעצמי התלהבתי מענין הים הרחוק, במיוחד לאחר שסיימתי לקרוא את הסיפושיר כי זה הזכיר לי באחת את האודיסיאה, את התנועה בים לקראת האי היחיד בו פנלופה ממתינה. כמו אודיסאוס, גם מלכנו עובר באיים שונים, בעלי פיתויים מגוונים. חלקם מאיימים וחלקם בעלי הבטחות שווא, אבל המלך שלנו, שלא כמו אודיסאוס מחובר אל ספינתו ואל עצמו, ויודע היטב מה הוא מחפש.

אפשר, למי שמעוניין, לקרוא את הסיפושיר הזה כסיפור פיסכולוגיסטי פשטני. אפילו אפשר למצוא את הסמלים המרכזיים של תיאוריות כאלה ו/או אחרות. אבל הסיפושיר הזה אינו נענה להסברים הפשטניים, כיוון שהוא מבוסס על מעשים ותיאור ולא על פרשנות. המספר הכל-יודע נוהג באובייקטיביות. הוא לא מתעמק בגורמים הנפשיים-הפסיכולוגיים להתנהגות המלך, למעט העובדה שהוא עצוב ויודע שהוא חייב חבר. ההתעלמות של המחבר מפיתויי הכתיבה הפסיכולוגיסטית עומדת לזכות הסיפור, כיוון שבאחת הוא הופך לרב מימדי, וטעון הרבה יותר. למשל, סמל הים המתחבר לסמלים תרבותיים גדולים ועשירים מעמיק את מסעו של המלך. גם במישור הפסיכולוגי אך גם במישור התרבותי הכללי. אין זו רק נסיעה לצורך מציאת חבר, זו הנסיעה של הגיבור הקלאסי אל מימוש עצמו, מימוש הנורמות של חייו ותרבותו, מפגש עם העולם, עם הכוחות המאיימים והמסייעים שבו. במובן מסוים זו אודיסיאה, וכך אף אני קורא טקסט זה.

סמל נוסף, אולי שולי, אך לדעתי מרכזי בתרבות המערבית הוא השושנה.

אהבה את הענן שלו, את צבע האדמה,

את היער שלו, את השושנה האדומה

אכן, הנסיך הקטן וזלדה "כל שושנה" בכפיפה אחת. כוכב בודד, אי שבמרכזו שושנה [זלדה]. והשושנה, כידוע נחשבה בימי הביניים לסימן למושלמות, ועד היום יש בה משמעויות עומק תרבותיות מגוונות.

במקום אחר מצאתי ארמז למאבק יעקב במלאך, אמנם בהיפוך זמנים, אבל:

הם נאבקו כך עד החשכה

יד המנומש במלך כרוכה

אפשר כמובן למצוא סמלים נוספים, הסיפושיר מלא בהם, ומצליח לארוג אותם לשלמות פנימית משלו .

מרכיב נוסף שחשוב לבדוק בסיפושיר הזה הוא הלשון. הלשון גמישה וייחודית ומשלבת בהתאמה לשון דבורה ולשון תקנית, משלבי לשון שונים:

ירדה על המלך עייפות כבדה.

הוא חשב שהבחור יכין סעודה,

אבל רק דיבורים, לא תה לא קפה,

"אם זה יימשך, עוד אצטרך רופא"

סעודה – מילה ממשלב לשוני גבוה, הקשורה לאירוח חגיגי, לחגים, לאירועים משפחתיים ובמקביל תה וקפה, ששותים בבית קפה או כסוג של אירוח לא מחייב, וכמובן אי אפשר שלא לראות את החריזה הנפלאה: קפה – רופא. קריצה רבת משמעות להורה הקורא את הטקסט.

אי אפשר כמובן לסיים דיון אודות ספר ילדים מאויר בלי להתייחס לאיורים. אינני מבין גדול בתחום הזה, ועל  כן אכתוב רק מה שאני מבין. האיורים בסיפושיר הזה לא משמשים רק כפרשנות ו/או המחשה. הם יוצרים עולם מקביל, בעל עלילה וחוקיות משלו המתקשר באופן מפליא עם הסיפושיר.

ביומיים שלפני יום כיפור זכיתי לכך שיבקשו ממני סליחה. על פי כללי טקס מאגי, שלא בדיוק הובאתי וגודלתי לתוכו, כנראה שתגובתי המיידית היתה צריכה להיות: אני סולח, וכך באה למבקש/ת הסליחה איזו רגיעה וביטחון מנקמה ו/או פגיעה של כוחות עליון בו.

ול-מה אני זכיתי בעקבות זה שסלחתי. זה לא ממש חשוב, כי האחר, הזולת בגישה המאגית הזו הוא רק מכשיר להפעלת העולם העליון עבור מבקשי/ות הסליחה. אכן קונצפט מרגש ומענין במיוחד.

אני לא סלחתי, ואז קוללתי בעדינות או בגסות על פי אופי מבקש/ת הסליחה. כלומר, האיזון יושב לעולם של מבקש/ת הסליחה על ידי הסבת נזק לאחר, לזולת אשר לא מימש את עצמו על פי התחזית, או התסריט הצפוי. שהרי, אם איני סולח הריני משול כשוחר רע, כמסוכן, ככוח מאיים ומפחיד. ועל כן יש להשמיד אותי.

אולי אני טועה, אבל בשנים האחרונות התגבר והתעצם הענין המטופש הזה של בקשת סליחה. מפעולה בסיסית חברתית, שמטרתהּ הרגעת המערכת החברתית, זה הפך, כרוח הקפיטליזם האלים ומגמות פונדמנטליסטיות אלימות לפעולה מסחרית, לסימון העצמי כשוחר ריגושים וסיפוקים מידיים, ולביטוי לאיזו אמונה עממית-מאגית חסרת כל קשר למציאות הקונקרטית ולתפקיד הסליחה בעולם חברתי מורכב ומסובך.

למזלי, ושוב אולי זה בגלל אטימותי לא קראתי בקשת סליחה של מפוני גוש קטיף מהחיילים אותם קיללו בחולניות מאגית לא פחותה, ובוודאי לא מצאתי בקשת סליחה של מפנים מחוליגנים אותם פינו. אבל יתכן ואני טועה.

אני לכשעצמי -

אני מבקש סליחה, נותן הסברים כאשר אני פוגע, מעליב וכאשר אני טועה. אינני מוצא שום טעם בפעילות המאגית הנוספת של צום שמטרתהּ הדתית איננה ניקוי הגוף אלא אקט מאגי שמטרתו להראות לאלוהים כמה סבלתי על מנת שיטהר אותי. אגב, על פי בקשתו של אלוהים [הוא העתיק כמובן, אלוהים , את המנהג הזה מעמים אחרים שהיו באיזור עוד לפני העברים] .

אתה נמצא למרות שאינך

גופך כבר מזמן איננו, אבל רוחך כאן

אחי

לא אוהב את ראש השנה היהודי. זה חג עתיר במתיקות, שהפכה מסחרית עד כדי בחילה. כולם הפכו מרצונם, או שלא, למומחים בתהליכי יצור הדבש, כולם יודעים מי מכין את הדבש וכולם יודעים היום שדבש הוא כמו יין. כמות הפטפטת האינסופית על הדבש, כמויות הדבש שנרכשו שלא לצורך ומתכוני א-לה-גורמה המכילים דבש עוררו בי פרצי צחוק.

החג הזה גם מלא במאכלי בשר בכמויות מעוררות בחילה. מה זה הצורך הנאורוטי הזה לאכול עד להתפקע. אנחנו חיים באיזור אקלים ימתיכוני. אין לנו צורך ממשי לאגור שומן כדי לשרוד את החורף הממשמש ובא.

 דבש ובשר.

כדי להרגע קצת אולי כדאי לקרוא בשירו הנפלא של ביאליק "הקיץ גווע" :

[תודה לקומונת פוסט ציונות למתחילים שהעלתה את השיר אצלה, והזכירה לי אותו]

הקיץ גווע

הקיץ גווע מתוך זהב וכתם

ומתוך הארגמן
של שלכת הגנים ושל - עבי ערבים
המתבוססות בדמן.

ומתרוקן הפרדס , רק טיילים יחידים
וטיילות יחידות
ישאו עינם הנוהה אחרי מעוף האחרונה
בשיירות החסידות.

ומתיתם הלב , עוד מעט ויום סגריר
על החלון יתדפק בדממה :
"בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם?
צאו הכינו תפוחי אדמה"

ח"נ ביאליק