שאלות של תרבות

הנושא החם מצא חן בעיניי כסיבה לכתיבת כמה שורות בנדון.

כמי שגדל בבית של הורה מכה שהיתה לו לגיטימציה מבן זוגו להכות, יש לי הרבה מה לומר בנדון.

אני יכול לספר על הרטבה עד גיל מאוחר, שהניסיון לגמול ממנה נעשה על ידי הצלפות בבוקר באמצעות הקצה הדק של "מנקה האבק".

אני יכול לספר על מכות בשעות ערב כשאבי הגיע מהעבודה עצבני ושמע את דיווחי אמי והכה בלי לחשוב פעמיים.

מן הצד השני אני יכול לספר על אימי שהלכה לאיים על מורה שהכתה את אחי בבית הספר, כמו זכות המכות היא רק של ההורים.

האם אחיי ואני יצאנו "מחונכים" יותר?

אני בהחלט יכול לומר שיצאנו "מסורסים" יותר, חוששים מאלימות של הסמכות או מקשרים סמכות באופן קבוע עם אלימות.

אני גם זוכר הורה שהגיע אליי לשיחה עם בנו, וכששמע את הדיווחים שלי הוא דרש ממני, לא פחות, להכות את בנו על מנת לחנך אותו, וראיתי את התלמיד מתכופף ומנסה להיעלם תחת השולחן. מאז הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה לומר להורים מסויימים שאני חושש שהם מכים את ילדם.

אין הצדקה לאלימות פיזית ואין הצדקה לאלימות מילולית

הניסיון שלי בחינוך מגלה שהעמדת גבולות ברורים, הקפדה עליהם תוך נימוקם מובילה להצלחות טובות יותר, לאנשים רגועים ובטוחים בעצמם היודעים לקבל ביקורת והיודעים לתעל כעסים בצורה בריאה וסבירה יותר.

די לאלימות.

לובה: בשנים האלה אין לי זמן להתעסק אתך. יש עוד כמוך חצי מליון - מסכנים, צעירים, שחורים לבנים - מכל הגלויות . ... יש צונמי, יוסי, צ ו נ מ י   [עמ' 87]

לדעתי זה שיאו של הספר המרתק שכתבו יחד יוסי אלפי ולובה אליאב:

אליאב, ל, אלפי י' [2006] , משני עברי המעברה, ספרית מעריב:ישראל

הספר בן 176 עמודים מכיל בתוכו סדרת סיפורים מרתקת של שני אנשים חלוצים באופים, ממסדיים ואנטי-מימסדיים בו זמנית " שנינו כאלה. כל השנים עובדים עם הממסד. נמצאים בתוך הממסד, אבל משהו בתוך הממסד מוציא אותנו החוצה. אנחנו כאילו לא במשחק." [עמ' 151].

הספר מחולק לשני חלקים. הראשון הוא הביאוגרפיה האישית של שני הכותבים, אותה הם מספרים זה לזה. לובה מספר על עלייתו ארצה על הדרך בה הפך ללוחם בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה מפגשיו עם איקונות ישראליים שחיו בתקופתו, הסיפור עליו ועל ביאליק מפליא, וגם יוסי מספר על חווית הלידה, העליה ארצה המפגש המחודש עם הוריו והדרך בה נחלץ אביו מהמעברה. יוסי גם מרחיב על איך לובה הוא דמות הישראלי אותו העריץ וניסה לנכס לעצמו.

המתח הפנימי בשני הסיפורים האלה הוא המתח בין "העולה" שכלל לא הרגיש שהוא עולה [לובה] ובין העולה שניסה בכל כוחותיו להיות ישראלי ואף אימץ לעצמו דמות-חיקוי של ישראלי. [יוסי]

חלקו השני של הספר עוסק בשניים ובפעולתם בתוך החברה הישראלית. חלק זה בנוי מ-שש מערכות, וממנו הבאתי גם את בציטוט הפותח את הרשומה שלי.

אין ספק, שיש הבדל עקרוני ומהותי בין לובה ליוסי, למרות שהמנגנון הפנימי המפעיל אותם דומה. התפיסה של עצמם כמורים. נכון שהמושג מורה מתורגם בישראלית העדכנית לאשה, בשנות הארבעים שלא מעניין אותה כלום חוץ מהחופשות,אבל מורה בכל התרבויות הגדולות, וגם התרבות היהודית הוא הפרשן והמתווך של ההיסטוריה של האומה, המדריך לחיים העכשויים. כל העתיד נמצא על כתפי המורה. גם לובה וגם יוסי הם מורים במשמעות העמוקה, המוסרית והאמיתית של מושג זה.

עם זאת, שניהם הגיעו לתפיסת העומק הזו של עצמם לאחר מאבקים רבים הן אישיים והן ציבוריים וחלק ב' של הספר הוא לדעתי חשיפה רגישה ונדירה מאוד של הקשר אישי-ציבורי בביוגרפיה של שני אנשים, שעדיין חיים ועדיין פועלים במלוא כוחם בתוך הפארדיגמה העמוקה של "מורה".

חלקו השלישי של הספר הוא בירור הזהות היהודית או הישראלית, וכאן מתקיים דיון מרתק בין השניים לגבי מהי ישראליות ומהי יהדות. אלה שתי גישות שונות מאוד, יוסי מדבר על בדואיזם ולובה על ארבעת קודקי היהדות,אם כי בסיסן הומניסטי-אוניברסלי, ושניהם תוקפים נחרצות את מגמות הבדלנות של היהדות החרדית .

לספר המקסים הזה יש כמה יתרונות ברורים וראויים לציון. היתרון הראשון הוא העברית הטבעית והתקנית של שני המשוחחים. עברית שנעה על משלבים שונים של השפה, עברית שמסוגלת להכיל לעזים, מילות "סלנג" לצד ביטויים עשירים, פתגמים ודיבור קולח מבלי לרגע שהקורא ירגיש בזיוף. זו שפה של אנשים משכילים, המעורים בתרבותם ובשפתם, והחיות של השפה מוכיחה פעם נוספת שיש מקומות בהם העברית חיה, נושמת ופועלת מבלי להתכופף בפני האנגלית.

שני המשוחחים הם אנשים שיודעים לספר סיפור, ולספרו היטב. למרות שאפשר קצת להרהר על ריבוי "האני" בטקסט, השיחות והסיפורים באים מנקודת מבט אישית, כאשר יסוד התעמולה וה"פאסדה" ו"מה יחשבו" עליי נזרק הצדה בלי רחמים. זה אחד היתרונות המופלאים של הספר. אני לא ממש רואה פוליטיקאי אז ועכשיו אומר בכזו נחרצות "אתה לא ענינת אותי כיחיד", כפי שלובה אמר ליוסי. שני האנשים מכירים דמויות רבות, דמויות שמעשיהן השפיעו ועדיין משפיעים על התרבות הישראלית, הפוליטיקה הישראלית, והסיפורים אודות דמויות אלה בהקשר האישי מלמדים רבות. [בניגוד לרכילות, לצהבהבות המאפיינת סוג כזה של כתיבה בעיתונות כאן אפשר ללמוד איך מדברים על אנשים אחרים בכבוד, ענינית מבלי להתלכלך].

בהיסטוריה נוטים להבחין בין מקור ראשוני למקור שניוני. הספר הזה הוא מקור ראשוני מובהק. הוא גם ספר שיש בו הפוטנציאל ללמד הרבה יותר מספרי היסטוריה רשמיים, כי הסיפור האישי, הביוגרפיה של שני המשוחחים נוגעת בלב ליבה של התרבות, הפוליטיקה והחברה הישראלית.

קראתי את הספר בהתלהבות רבה מאוד. כשסיימתי את הספר התקשרתי מייד ליוסי ואמרתי לו:

תודה רבה על הספר.

מומלץ מאוד לקריאה.

אני גם ממליץ לקרוא את המאמר של מרים קצ'נסקי על המעברות במט"ח

כוכב ספרותי חדש בתחום הפרוזה העברית הצעירה והמודרנית. שרה שילה,  שספרה "שום גמדים לא יבואו" הפך לרב מכר ענק. היא אף זכתה לראיון מקיף עם מירון רפפורט ב'הארץ' של ראש השנה.

אבל לפני שאסביר מדוע נתקעתי בחלק השלישי של הרומאן מבלי יכולת להמשיך, אשמח להראות את ההתקבלות המופלאה שלו, את הסופרלטיבים שנאמרו עליו, ואו אז אביע את דעתי הצנועה עליו.

הספר התקבל בהתרגשות עצומה וחלקים רבים ממנו התפרסמו ברשת:

YNET מפרסם קטע מהספר:

"איציק ואנשים, זה משהו שלא הולך טוב ביחד. אני, תן לי עולם רק עם אנשים, בלי כלום חוץ מזה, רק אנשים בעולם, אני לוקח". קטע מתוך "שום גמדים לא יבואו", המגולל את קורותיהם של תושבים בעיירת ספר מרוחקת