שאלות של תרבות

מראש אני אומר שדן צלקה מעולם לא נחשב בעיני כיוצר הראוי לתשומת הלב שלי. קראתי ספר אחד שלו, והבנתי שהוא ואני משדרים בגלים נפרדים, ובכלל הוא נתפס אצלי כסופר בינוני.

הגעתי ל"ספר האלף בית" לגמרי במקרה, בספריה. הוא היה מונח על המדף, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לתת לצלקה הזדמנות נוספת אצלי. קראתי את ההקדמה המתיהרת-משהו, קראתי את הטקסט הראשון, וידעתי שלא יהיה לי קושי רב לקרוא את הטקסטים האלה.

אז קראתי את רובם. לקראת הסוף כל כך השתעממתי, שדילגתי על כמה סיפורים ב-קו"ף, ואת ת"ו כבר לא טרחתי לקרוא.

ובכל זאת כתבתי מבוכה. כי בתוך הקטעים המנסים נורא להיות מיוחדים היו כמה קטעים שהיתה בהם אמת אומנותית עמוקה ולא איזו מסכה של סופר המנציח את חוכמתו לדורות הבאים, מנפנף בה לכל כיוון, ומנסה להוכיח כמה הוא שווה.

יש משהו פאתטי עד נלעג [ולא מכמיר ו/או אנושי] באדם הפורס את חייו לפרוסות על פי האלף בית, ומנסה בכל כוח להיות מקורי, אחר, שונה. 

על כל פנים, אם הספר הזה הוא סוג של ייצוג של חיי צלקה אז ברור לחלוטין שזה איש שלא הכיר כמעט אנשים רגילים . כמות ה"Name Dropping" בספר הזה מעוררת תמיהה רצינית ביחס לתפיסת העצמי, ולצורך הנואש להראות כמה אני חשוב. כן, בוודאי הוא הכיר אותם. בוודאי הוא שוחח אתם גם על ילדיו, יציאותיו ודברים של חול. אבל את אלה הוא לא מציג בסיפורים האלה.

הקטעים האמיתיים-הרגישים נמצאים כשהוא מוותר על הפוזה של הסופר הפוגש את.. וסתם מספר סיפור.

כך או אחרת, דן צלקה נשאר מבחינתי סופר בינוני. הטקסטים שלו נוגעים בשעמום, אין לו הרבה מה להציע לי, לדעתי.

זה אחד הספרים הפופולאריים ביותר בשוק הספרים הישראלי בחודשים האחרונים. קראו אותו הרבה מאוד אנשים, ושמעתי אפילו כאלה שאמרו לאחר 'קריאתו ש"עכשיו  הם מבינים את האפגנים."  ישנם שהרחיקו לכת להבין בעקבות הספר את בן לאדן, לא פחות. אני אין לי פרטנזיות כאלה, כי מקריאת הספר לא הצלחתי להבין את האפגנים כאפגנים יותר מכל רומן או טקסט אחר המדבר על חברות-בגידה-גלות-גאולה.

הנרטיב של הספר הזה בסיסי ופשוט עד למאוד, ויתכן שכאן מצוי כוחו התקשורתי הרב. [וגם אולי בגלל בין לאדן ואסון התאומים]. הנרטיב  מחבר שני מהלכים מרכזיים: חברות ובגידה ; גלות וגאולה. הגאולה מלכדת את שני המהלכים לשלם אפֶּי והוא הרומאן הזה.

אם יש משהו חריג ויוצא דופן ברומאן הנוסחאי הזה, הוא אולי נמצא בהערות הארס-פואטיות של המחבר. במודעות של המחבר להיותו סופר, תחבולה היוצרת סוג של ריחוק אירוני-משהו בין הקורא המתוחכם לבין הסיפור הסנטימטלי הזה. [שלפי הבטחה בדש האחורי אף מוסרט - וכי מישהו חשב אחרת?!] לי נדמה שהקורא התמים, לא ישים לב לדקויות האלה, כך שלטעמי יש כאן סוג של קריצה מאחורי גבו של קורא זה, קצת על חשבונו.

התבנית האפית עצמה מוותרת על הסגנון הריאליסטי-נטורליסט של פרטים על גבי פרטים לטובת התיאור המטונימי, החלקי והרומז. שוב לדעתי, זו החמצה ממדרגה ראשונה. אם זה ספר אפֶּי [אומנם בגוף ראשון - סוג של אמינות הנוצר על ידי מספר-עד, גיבור] "רחב יריעה" ו/או סוג של נוסטלגיה לעולם שאבד ואיננו עוד, מדוע ההתקמצנות בפרטים, בתיאורי נוף נרחבים יותר, עמוקים יותר המציגים את ההוויה האותנטית של האפגנים?

הערה שניה קשורה לעודף נושאי-העל של הרומאן: יחסי הורים-בנים; יחסי חברות ובגידה; שקר-אמת; כיבוש - גלות; זהות מינית ; אהבה; עקרות - בקיצור כמעט כל נושא תחת השמש שנחשב כנושא מכונן בעל מימדים מיתיים מופיע ברומאן הזה, וכמובן בשל היותו קצר, תקשורתי , עלילתי באופיו לא זוכה לביצוע ולעיצוב ולהרחבה מעבר לבנאלי ולנדוש.

אפילו המזעזע לא ממש מזעזע את הקורא הפוסטמודרניסטי של המאה העשרים ואחת, שראה-שמע כמעט את הכל.

אבל ובעיקר הגאולה דרך הביבים, הנוצרית [ש-ש.גיורא שוהם מסמן אותה כגאולה האקזיזטנציאליסטית א-לה-ז'אן ז'נה ] היא הרכיב המנחם, ה-"הפי אנד" הקיטשי במיוחד של הספר הזה. כאן אכזבתי העמוקה ביותר מספר זה. המוסר הנוצרי של גאולה דרך יסורים, כמו הצלוב, היא התימה המרכזית הממשית היחידה בספר הזה [כל השאר, כפי שציינתי קודם הם נושאים שבשל הרצון לדבר על כולם הופכים למלל עלילתי שמתאים לסרט הוליוודי ומחמיצים את היתרון הרטורי-אפֶּי של רומן]. האם גם הגאולה של המוסלמי היא דרך יסורים כמו של הצלוב?

ספר מומלץ לחובבי קריאה "מעבירת זמן", בהחלט.

אולי החיבור הזה בין תאריך הירצחו של יצחק רבין לבין בחירה ביו"ר מפלגה מזרחי, מהפריפריה הוא רק אצלי בראש.

אבל אם רצח רבין היה "מהפיכה" הרי בחירת פרץ ליו"ר המפלגה אף היא "מהפיכה."

חוד הכישור, מאת רובין מקינלי הוא אחת ההחמצות הגדולות שקראתי לאחרונה בתחום פיתוח מעשיות קיימות והתאמתן לז'אנר הפנטסיה המודרני.

עלילת הסיפור מוכרת לכל מי שמכיר את הסיפור על היפהפיה הנמה הדוקרת את אצבעה בחוד הכישור, וכל הארמון נופל לתרדמה עד שהנסיך מגיע, נושק לה והכל שב על מקומו.

אלא שמקינלי החליטה ל"התחכם" ולתחכם את הסיפור הפשוט, ברוח גישות "פמיניסטיות" ואולי אפילו מעט פוסטמודרניסטיות. ברור לכל מי שקורא את הסיפור, שזה סיפור של נשים, ועל נשים שבו הגברים, למעט שניים, הם בעיקר קישוטים . שני הגברים המשמעותיים: נארל ואוקור הם פיות. פיה ממין זכר, כותבת מקינלי היא דבר נדיר במיוחד. בניגוד לגברים אחרים, הפיות ממין זכר חלקים בדרך כלל, אין להם זקן, שיער גוף וכו'. כמה לא מפתיע ומטופש.

הסיפור כלכך עסוק בהתחכמות הפמיניסטית המטופשת שלו, בהערצה עיוורת לאיזו תפיסה של כפריות וחזרה לאדמה [פולחן האלה, עאלק] כך ששתי הפיות החזקות המגינות על הנסיכה האומללה, שקוללה על ידי פרנישה חיות בכפר, הרחק ממרכז החיים של הממלכה, אלא מה.

ופרנישיה, הפיה שמצאה את סוד החיים הנצחיים, שמקללת את הנסיכה שלו תדקור את אצבעה בגלגל הכישור תמות. איזה עיוורון של מקינלי, או חוסר יכולת להתמודד עם ההיבטים של ההתבגרות המינית הקשורים לאקט זה. לא זה החשוב, החשוב להגן על הנסיכה, לטוות מארג ענק של הונאה, כדי שפרנישיה לא תצליח להרוג את הנסיכה ולהשתלט על הממלכה. מדוע לאורך כל הסיפור הזה אין הסבר לקשר בין מות הנסיכה להשתלטות פרנישיה על העולם?

אבל אלה זוטות. זה הרי סיפור על התבגרות של ילדה טום-בוי. ההיפך מכל מה שחושבים ומצפים מנסיכה. כמובן, שמקינלי לא יכלה לוותר על הדמות הניגודית, פריני, הילדה היפה והמקסימה, שלה מתאים להיות נסיכה. הנסיכה שלנו, שיכולה לדבר עם חיות מוותרת על נסיכותה, על ייעודה כאשר היא מנשקת את פריני הרדומה. אתם שמתם לב, לא הנסיך מנשק ומציל את הממלכה, כי אם הנסיכה, הטום-בוי מנשקת את חברתה.

ספר מלא הבלים, מטופש להכעיס, שטחי לגמרי. מחמיץ כל אפשרות לעיסוק מעמיק בנושאים כמו מגדר, מיניות, מאבקי טוב-רע, קנאה, ויתור על ייעוד תמורת ייעוד אחר.

הסיפור בעיקר מעצבן ומטריד כיוון שהוא שייך ל"סדרה הצעירה". ספרים המיועדים לקהל צעיר. מדוע לבלבל להם את המוח בשטויות ריקניות, ולא להשתמש בכלי הנפלא הזה של הסיפור והדמיון להעלאת דברים עמוקים, כמו הטרילוגיה "ארץים" של להגווין?