שאלות של תרבות

אני חייב להתוודות ולומר, שכאשר הייתי תלמיד תיכון, להיות במגמה הומנית נחשב כסוג של תיוג לאותם שאין כשרונם ו/או יכולתם להיות  מדענים, מתמטיקאים ושאר התלמידים שמדעי הטבע והמדעים המדוייקים הם העתיד שלהם.

מה גם, שמורתי לספרות, לא פעם השתחצנה על היותה בוגרת מתמטיקה ש"עשתה" הסבה ל"ספרות" או משהו בסגנון.

אני כבר השתחררתי, אני מקווה, מתסביך ה"נחיתות" מזמן, ולכן קראתי את הספר של תומס ס. קון המבנה של מהפכות מדעיות בהתלהבות רבה.

ברורה לי, חשיבותו הגבוהה של הספר בגלל השדה הטרמינולוגי החדש שיצר, בגלל שהוא הראה הלכה למעשה שההתקדמות המדעית אינה ליניארית אלא ספרי הלימוד מציגים אותה כליניארית, שהסכמה על תמונת-עולם היא תוצאה אפשרית של חינוך ושל סביבה תרבותית, מה שמחייב את מחנכי המדענים להכניס אותם מהר  מאוד לתוך עולם המושגים הקישח והפעילות המדעית יוצרת הקהילייה המדעית.

על אף הגישה המדברת על סובייקטיביות של היחיד, הספר מוכיח שהמדע התקני אינו יכול לסבול  רלטיביזם כי או אז הוא מאבד את כיווניו ומטרותיו. [פתירת חידות]. מבחינת קון, הזמן שיש בו מחלוקות גדולות במדע והוא נראה "מתפרק" זה הזמן של המהפיכה המדעית, שלב המעבר בין פרדיגמות.

האמת המרה והעצובה היא, שספרו של קון הוכיח את צדקתו על כך שתיאוריות ישנות מושלכות לפח הזבל, שהן הופכות לג'אנק בכך, שגם הספר הזה כבר לא בדיוק "מציאה גדולה", והקורא המשכיל הוא כבר "פוסט-קון".

כלומר, פוסטמודרניזם הוא מצב של "האלהה" פרועה ברורה של כל דבר עמום, של הרס מושג ה'אמת' , של פוליטיקה גלובלית קפיטליסטית המעודדת צריכה מטורפת וחסרת אחריות של כל דבר, כי ברגע שהערכים נעלמו או טושטשו אין הצדקה לגבולות, לחסמים, למנגנוני הגנה.

חובבי הגישות האלה אולי ימצאו בקון מבשר כיוונים. במיוחד כשהוא טוען שתפקיד המדע לא להגיע לאמת, אלא תפקידיו אחרים לגמרי.

הנה סיבה לחגיגה.

אני  שמחתי לקרוא על הולדת הפרדיגמה, מסגרת דיסציפלינרית, ההכרה העמוקה בכך שקהילת לשון כופה ראייה של המציאות עד כדי כך, ששני אנשים משתי תרבויות שונות יפרשו אחרת את אותו מופע מול עיניהם. [עוד סיבה להילולה פוסטמודרניסטית החוגגת על מות האמת ומותם של "חושים" אובייקטיביים]. היה מאוד מרתק לקרוא על תיאוריות שפג זמנן, ולגלות שתפקיד ההיסטוריון של המדע הוא לחפש את התיאוריות הזנוחות והזרוקות, לתעד אותן ולשמור אותן למען העתיד.

העברית בספר קריאה להפליא. הספר כתוב בצורה מענינת מאוד ויש מתח ההולך ונבנה בתהליך הצגת הטענה בדבר התפתחות המדע.

בחיפוש בגוגל ראיתי שקון אומץ על ידי המורים לביולוגיה כאחד הפילוסופים והתיאורטיקנים על פיהם ילמדו ביולוגיה בכיתה.

קישורים מעניינים

- :עלון המורים לביולוגיה

1. http://www.snunit.k12.il/heb_journals/allon/154019.html הוראת פרקים בביולוגיה בגישה היסטורית-פילוסופית

2. סקירה היסטורית פילוסופית של רעיון האבולוציה http://www.snunit.k12.il/heb_journals/allon/100024.html

3. ביולוגיה של בובה רוסית http://www.snunit.k12.il/heb_journals/allon/144001.html

- וואלה פדיה - תיאוריה http://pedia.walla.co.il/?w=/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94

בשבוע האחרון שאלו אותי תלמידיי אם אני הולך למצעד הגאווה.

לא הופתעתי מהשאלה, כי אם הם שופטים אותי על פי הופעתי אולי אני שייך ל"גאווה" הזו.

התלבטתי רבות במהלך השבוע אם ללכת אם לאו.

העמדות הפוליטיות שלי תמיד היו מחוברות ל- underdog.

הומוסקסואלים כמו עובדים זרים, ערבים, נשים, נשים חרדיות, נשים בדוויות, אתיופים ונשים אתיופיות, ואני מניח שאני יכול לכתוב כאן רשימת מכולת ארוכה מאור, הם underdog בחברה הישראלית.

בוודאי שישנם "הומואי-מחמד", שכולם "נורא" אוהבים כמו גיל חובב או גל אוחובסקי ובן זוגו, עיתונאי או סופר ששובר את מחסום הרתיעה וזוכה לסוג של קונצנזוס, אם לא "בלב" אז "בפה".

הומואי מחמד אלה הם אנשים משוחררים מבחינה כלכלית, שקיומם הפיזי - הכלכלי אינו תלוי באף אחד, רק בכישרון שלהם. הומואי-מחמד מייצגים רק את עצמם, ולא את אלפי האחרים החיים באנונימיות.

מצעד הגאווה הזה, שמשום מה הפך ל-הנושא של העדה החרדית בירושלים, היה חייב להתקיים, בכל מחיר. הויתור של הקהילה ההומוסקסואלית עצמה, או הנציגים שלה, על זכותם לצעוד מצביע על תופעה ידועה של הקרבן המצדיק את המענה. [ילדים מוכים נוטים תמיד להצדיק את הוריהם המכים, וקשיים רבים עומדים בפני מטפל/ת בהם]. ההומו הישראלי עדיין רוצה להיות חלק מ"הרוב" הישראלי. הוא עצמו חרד מהייחודיות שלו, מסגנון חייו.

לא אני שיטיף מוסר, ברם אני חושב שהויתור על המצעד [ תירוץ בית חנון ממש מרתיע במניפולטיביות שלו] הסיג את החברה הישראלית לאחור. הוא גם לימד את שאר ה"חריגים" בחברה מיהם "בעלי הבית" האמיתיים בחברה הזו. כאשר חברה שלמה הופכת קבוצת מיעוט ל"שומר התרבות והזהות שלה" אין מה להתפלא שקבוצה זו תכפה בסופו של דבר את דעתה על החברה.

יום עצוב לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית.

אז אני לא מוצלח כאותו שובב אגדי שהרג שבעה זבובים במכה אחת, והתברר במהלך הסיפור שהוא "טריקסטר" רציני, שלבסוף זוכה בבת המלך, אלא מה?!

אני מתכוון לשלוש פנטסיות ששאלתי מהספריה בבת אחת [התנהגות חריגה מבחינתי. ברב המקרים אני שואל רק אחת, ושאר הספרים יהיו ספרות "רצינית", ספרות ישראלית-חדשה, וספר שירה]. לקחתי שלוש, כי ממש התחשק לי לרחף קצת בעולמות לא מאיימים באמת, להתנתק מהמציאות הבלתי אפשרית והאכזרית בתוכה אנחנו חיים.

אציג אותם על פי סדר הקריאה.

הראשון שבחרתי הוא קוסם היונים של מייגן לינדהולם, אופוס,2005. תרגום - אהוד מימון.

סיפור סביר וקצת מופרך על קוסם שהוא בעצם אחד מ"ניצולי ויטנאם" שחייו נהרסו עד שהגיע לסיאטל, שם מצאה אותו קאסי והעבירה אותו את סדנת המודעות. עד עכשיו הכל פחות או יותר ממשיך במסורת גיימן ב"לעולם לא לעולם". הרגיל מוכנס בעל כורחו לתוך עולם הכשף. דא עקא שהרכיבים המרגשים של הסיפור מותכים לעוד סיפור על מלחמת טוב-ברע, מציאת הרע בתוכך [כל כך אמריקאי, שטחי ובנאלי], המנטורית שהיא הנאהבת האמיתית, לילית האכזרית והמפגש של האוהבים כסיום "הכרחי" לקיומה של קאסי.   פנטסיה אורבנית, שבה חסרי הבית הם הקוסמים, המגינים על העיר מפני הרע והרוע, לא פחות.

אז בהחלט ספר קריא, אבל ילדותי ומטופש.

השני, הסוס ונערו, של ק"ס לאויס מסדרת ספרי נרניה, הוצ' מרגנית 2005, תרגום גדעון טורי.

זו ספרות מיועדת ילדים ממש. היא מתמקדת בשלהי גיל הילדות, בטרם הילד עובר לנער, כלומר גופו משתנה לגמרי. אני מתייחס לספרות הזו כספרות "מעבר" בה עדיין מתקיים היסוד הילדי החזק ובמקביל מתעורר היסוד המגדרי-הזכרי, והגוף משתנה. העלילה כמו בסיפורי אגדה ומעשייה רבים מתמקדת באיום על ממלכת החופש והחירות, נרניה ועל ילד וסוס אשר מצילים אותה. הילד עצמו, שסטה, שאח"כ מתברר שהוא אחיו התאום של הנסיך קורין [טוויסט על "בן המלך והעני" או על קומדיות התאומים השייקספיריות ] נדחף אל חירותו, ומתברר שחייו הם תוצר של מאבקי כוח בין כוחות שגיבים ממנו.

סיפור מתקתק, תמים עד דמעות כמעט, מזכיר לי את ילדותי הטרום טלוויזיונית.

בהחלט ממתק טעים לילדים קטנים ולמבוגרים המעונינים לטעום שוב ממתקי ילדותם.

האחרון הוא ספרו של שמעון אדף, הלב הקבור, הוצ' אחוזת בית 2006.

כבר דנתי בבלוג שלי בסיפור פנטסיה ישראלי המבוסס על המקורות היהודיים השונים. הפנטסיה ב"למלך אין בית" של חגי דגן היתה בעלת אופי פוליטי חזק מאוד, ואילו הפנטסיה שיוצר אדף איננה פוליטית. אין ביכולתה להיות פוליטית כי היא מבוססת גיבורים-ילדים, שוב כמו גיבור נרניה, שסטה, אלה הם ילד וילדה במעבר מילדות לנערות , אותו מקום בו לרגשות הטהורים, לאמונה התמימה והלוהטת יש תפקיד מרכזי.

יש בספר של אדף כמה הומאז'ים לכמה כותבי פנטסיה, כמו טולקין [הסכין של אמרפל העולה בעשן, הסכין שנתקעת לפרודו בכתף ועולה בעשן], והסיפור של מלחמת טוב- רע קוסמית, אינסופית וניצחית.

האמת די צחקתי מ"תער אור" [אברם אבינו, לא פחות], שהזכיר לי קצת מנגות יפניות, ודי התלהבתי מהמימוש של כמו מגזרות נייר סביב דמותה של המכשפה [בנות גשרית? בכל מקרה גם זה סוג של הומאז' ל'חולית של פרנק הרברט].

הסיפור המקראי עצמו שהוא בסיס לפנטסיה, השילוב על עיירת פיתוח [?], שמות המשפחה המרוקניים, טוניסיים המוצמדים לשמות ישראליים קיבוצניקיים, סלט פוסטמודרניסטי רציני. האם זו הקריצה למבוגרים?

יש בספר נימה של כותב בוסר, משהו בהתלהבות, או בעודף ה"פתאומיות" כמו עריכת סרט.

אבל יישר כוח!

הגיע הזמן שאֶמיר מור-טל וטליה שאביה פוטר יצילו את העולם, והם מהעיירה מבוא-ים [קצת מזכיר את קינג שגיבוריו אינם מהמטרופולין אלא מערי הפלך -טולקין], ולא איזה פיטר, סנדי או שם אמריקאי אחר.