שאלות של תרבות

כבר עברו שלושה שבועות מאז הלכה לעולמה, מתה, נפטרה או שאר הביטויים הלשוניים המתיחסים אל היעלמות החיים, הפסקת הנשימה, השחרור מהסבל הגופני.

מאז שמעתי הרבה סיפורים על מוות ביסורים או מוות בנשיקה.

חשבתי לעצמי שאסור לי להתלונן. אמנם היא לא זכתה במוֹת נשיקה מצד אחד אך מהצד השני גם סבלהּ היה קצר מאוד, מרוכז מאוד והסתיים מהר מאוד.

אנשים שואלים מייד:

מה עם אבא?

די מפתיע אותי שהם משתמשים במילה אבא כדי להתיחס לאדם שהם לא מכירים. איזה סוג של פמיליאריות, קרבה שנדחפת אליך, כופה עצמה עליך. לפתע אבא הופכת למילת קוד, שמרמזת לך שיש עיניים הצופות או מתענינות במה שיקרה לאבי, וכמו הופלה עליי [טוב, לא רק עליי, אבל אני מדבר כאן את עצמי] איזו אחריות כבדת משקל, לדאוג לאבא.

אז אבא ממש בסדר גמור.

ירדה אבן גדולה מליבו. בת זוגתו ב- 57 השנים נפטרה. סבלה הסתיים. עכשיו הוא נשאר להמשיך לחיות. בטח לא קל לו, אבל כיוון שהוא אדם עליז ועירני, אוהב את עצמו ואת החיים, אוהב חברה וקשרים חברתיים הקשיים והאבל מתארגנים אט אט לתוך מערכת של קשרים חדשים/ישנים.

זו עת של חשבון נפש.

מי היא אמי? מה אני יודע עליה? מה אני רוצה לדעת עליה? מי יספר לי עליה?

 הרי פעמים רבות אנחנו שוכחים שהורינו הם בני אדם שחיו לפני שבאנו לעולם. הם בוחרים מה לגלות ומה לא לגלות לילדיהם. הם מייצרים מיתוסים משפחתיים עבור ילדיהם. כך הם סוגרים פערי מידע שילדים מתענינים בהם. כך הם בונים דמות, שלפעמים אין לה קשר לאותו עבר בטרם ילדו אותנו.

אני לכשעצמי עדיין רואה את פניה המיוסרים-הכועסים שעתיים לאחר שמתה.

רק שאלה אחת מטרידה אותי - על מה היא כעסה כל כך?

הקלדתי היום – להנאתי, אין צורך להודות לי – את המונולוג הידוע בכינוּיוֹ "להיות או לא להיות", שזה משהו מתוך מחזה בשם "המלט", שכתב פעם איש אחד, עתיק ו-ותיק במידה מביכה. האיש הזה נפטר בגיל 52, אחרי שכילה כמה-וכמה משנות חייו וכמה-וכמה-וכמה חבילות של נרות, כשהוא רכון על נוצתו בבתי קפה. למה בבתי קפה? כי בזמנו, לרגל מיתון כלשהו, יצאו בתי הקפה של לונדון ב"מבצע": ישיבה פלוס חימום פלוס נרות לקריאה-כתיבה במחיר שהיה יותר זול מ"לעבוד מהבית" ("קפה אינטרנט", אתם אומרים? אוקיי, שיהיה).

יש אומרים שהאיש הזה לא באמת היה קיים, כלומר שהוא יותר דומה לרוחו של אביו של המלט מאשר לנסיך דנמרק עצמו. אך אם נצא מהנחה שהוא בכל זאת היה קיים פעם, אז אי אפשר שלא לציין את שמו המפורש. ויליאם. ועדיף ויליאם על הקיצור המקובל-לו ביל, כי ביל זה שם טוב בשביל להבחר לנשיאות ארה"ב, אבל לתהילת-עולם כמשורר לא בטוח שזה מספיק (ובאמת הגיע הזמן לנסות).

ולמרות ש- 52 זה בימינו גיל מר-ונמהר להפטר בו, כמעט נער, בכל זאת אני מציע שנשתדל לתת לחייו של הויליאם הזה קצת רספקט בכך שנקרא לו בשם משפחתו – שייקספיר, מר שייקספיר, בשבילכם.

ונחלוק לו מכבודנו גם בכך שנגדיר אותו כ"משורר", כי כך הוא-עצמו העדיף להיות מוגדר.

אני מאמין שכל מי שקרא פעם את המונולוג הזה (בעצם כולכם קראתם, בטח, ממש אין ספק) ודאי ישמח לקרוא אותו שוב, על המגש הנגיש הנקרא הבלוג של אריק. בתחתית ההקלדה כתבתי במילים ספורות ולגמרי לא ממצות את הפרשנות הנכונה, לדעתי. תבלו:

מתוך המערכה השלישית, תמונה ראשונה:

"המלט:

להיות או לא להיות – זאת השאלה.
האם אצילי יותר לסבול מִדַּעַת
קליעי גורל עריץ וחיציו או חוצץ
לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים
להן תוך מאבק. למוּת, לישון –
רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב
הלב נסיר ואלף פיגעי טבע
שהבשר נידון בהן. זה המימוּש
אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן.
לישון – אולי לחלום. אך כאן העוקֶץ!
כי בשנת-מוות זו מה חלומות
נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר
חיים של פֶּסֶק (pause) לקחת.
זה השיקול לפיו נמשוך כך חיים
הֲרֵי-אסון. כי מי יסבול צליפוֹת
זמן ולעגוֹ, שׁרירוּת עריץ, יהירוּת
השׁחצן, צער אהבה דחוּיה (despised),
עינוּי דין, אטימוּת השלטונות, בוּז
של ניקלים לנכבדים – אם יכול הוא
לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן? מי
יסבול משׂא מֵעיק, רוֹטן מיוּזע
תחת חיים יגעים, לוּלא אֵימת
מה שאחרי המוות – זו ארץ
נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע
לא שב – משתקת את הרצון
וגורמת לנו לסבול (bear) רעוֹת
מוּכּרוֹת במקום לחמוק אל אחרות
לא ידועות? כך מצפּוּנינוּ (concience) הופכים
את כּוּלנוּ לחֶבֶר פחדנים,
וּבְרַק החלטה אמיצה פָּג בְּצֵל
חשׁשׁ חיוור, ומִבצעים של מָעוֹף
וּתעוּזה מתמסמסים בּאיבָּם
בלי לצאת לַפּוֹעַל. - - - "

(התרגום הזה הוא של אהרן קומם, הוצאת "אור-עם" 2001)

להיות או לא להיות פרשן

אני לגמרי לא הראשון שמרגיש שהמונולוג הזה לא עוסק בשאלה מה עדיף, לחיות או למות.

הוא גם לא עוסק בסוגיית ההתאבדות (שלְמי שמתעניין בה, לצורך או שלא לצורך, היא נדונה באופן מזהיר במסתו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס") –  ההתנסחות "לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן" מצלצלת אך ורק כהִרהור על רצח, הרהור שלנוכח תוכן המחזה הוא כמעט טריוויאלי.

אלא שאכן, הזיות האקשן שבראשל המלט הן בעייתיות ביותר במושגים ארציים-מציאותיים, ואפשר בקלות להבין את אלה שמפרשים אותן כנמאס-לי, כלומר כחבל-על-הזמן במובן הארכאי:

מצד אחד אי אפשר שלא לשאול לְמה מתכוונת השורה הרביעית – "לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים להן תוך מאבק". על-פניו השורה הזאת מצביעה אך ורק על אותה אופציה שבתרבותנו התנ"כית נוהגים לכנותה "מות גיבורים".

אבל, אבל-אבל: על פי אותה תרבותנו­ ­– שלא לדבר על יהדותנו! – "מות גיבורים" מתקיים אך ורק במקרים של "קידוש השם", ו"קידוש השם" זה אלמנט שממש-לגמרי-לחלוטין לא עולה מהמונולוג הזה, מדובר בו אך ורק על טעמי כבוד – בגלל "אטימות השלטונות", "בוּז של ניקלים לנכבדים", "צער אהבה דחוּיה", עניינים זעיר-בורגניים שכאלה... כמעט "יסורי וורטר"... ובקיצור במושגים שלנו מדובר באותה שפיכות דמים אשר מי שמעולל אותה עלול בסיטואציה רבנית זו-או-אחרת למצוא את עצמו קבור "מחוץ לגדר". 

אז מה, אם כן, ההבדל בין מוות ידוע מראש לבין התאבדות? כדי שיהיה לכתבנים כמוני מענה-לשון חפוז לשאלה הזאת גייס האדם המודרני את השטן שבו, הלא הוא מיודענו המשורר האוסטרי הדגול ז.פרויד, שטען שמיקרים כאלה הם לא חלב ולא בשר, לא גבר ולא גבר-גבר, לא אהבת החיים ולא "נטיה אובדנית", אלא רק "משאלת מוות", שזה משהו שאם אתם לא מבינים את משמעותו אז תשאלו את ה"תת-הכרה" שלכם, כי בהכרה התת-רמה שלכם, גבירותיי הקליינטורות, אין לכן את ה"מידע" החיוני לקליטת מיתוסים ניצחיים כמו המלט של שייקספיר, או אדיפוס של סופוקלס (ניצחיים כמוני. ז.פ.).

על פי המלט (במונולוג זה) הקרב הזה, ה"חוצץ לצאת" הזה מכיל שתי וודַאוּיוֹת:

1. אין שום סיכוי להביא לאיזשהן, אני מדגיש, לאיזשהן תוצאות מעשיות. מדובר בקרב אבוד מראש.

2. הקרב הזה חייב להסתיים במוות של היוצא אליו, ללא כל צל של ספק. הספק הוא רק לגבי השאלה מה קורה אחרי המוות.

להרגשתי הטקסט הקשה-במיוחד-לתרגום הזה מעמיד זה מול זה את החיים ה"נורמליים" מול חיי הרוח-האמנות-ההקפה-ההכלה, כלומר את הזרימה בתוך הנהר מול התבוננות על הנהר מהגדה שלו. הרגשתי זאת מסתמכת קודם-כל על השורות "מה חלומות נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר/ חיים של פֶּסֶק לקחת".

הסתמכות נוספת: כיוון שהמלט פוסל-על-הסף את האפשרות להגיע לאיזשהן תוצאות אפקטיביות במרד פשוט, בהתקוממות פיזית, אז ב"להיות או לא להיות" נותר לו להתכוון אך ורק לשתי אפשרויות אלה: האחת היא "לסבול מדעת", כלומר בשקט – אפשרות שהיא בעיניו בהחלט "אצילית" ושדרכה הסבל מגיע לקיצו "תוך מאבק".

והשניה היא... מה היא השניה... לגבי השניה הוא מתפתל כך: "למוּת, לישון – / רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב/ הלב נסיר ואלף פיגעי טבע/ שהבשר נידון בהן. זה המימוּש אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן./ לישון – אולי לחלום."...

..."אולי לחלום"... מה הוא רוצה להגיד ב"אולי לחלום"... אני סבור שלא ה"להיות או לא להיות" אלא רק "זאת השאלה".

..."ובשינה לומר"... איזו פרשנות אחרת אפשר לתת להתבטאות הזאת?!

פרט להרגשתי האישית אני מסתמך בפרשנותי זאת גם על כך שרוחו של אביו המת מופיעה במחזה עוד לפני המונולוג הזה, כלומר שלדידו של המלט הפחד הנובע מכך שהמוות הוא "ארץ נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע לא שב", הפחד הזה אינו מוצדק, שיש חיים מטאפיזיים שלא רק משפיעים אלא אף נוכחים. ובמילים אחרות חיי רוח (רוח אביו, במקרה זה) הם בדיוק מה שאנו מכנים היום חיי רוח. לאיזו עוד אפשרות יכולה להתכוון אותה דמות שרואה כל צרה בחיים כ"קליעי גורל".

לסיום אני לא יכול שלא לחזור ולהדגיש את מה שאני תמיד חוזר ומדגיש: יש להקפיד על הבחנה בין המלט, במקרה זה, לבין שייקספיר, במקרה זה.

למרות שמכל הדמויות ששייקספיר ברא דמותו של המלט היא כנראה הכי קרובה לו-עצמו, וביחסים בין האב לבנו מוצאים החוקרים השלכות ביוגרפיות שקופות.

פורטרט של אשה  /     אסתר ראב

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת אִתְּךָ -

כַּאֲשֶׁר יְהִי

הָרוּחַ בָּאִילָן.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

צַיֵּת לְךָ -

כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוּפָהּ.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת שֶׁלְךָ -

כַּאֲשֵׁר תְּהִי

הַגֶּפֶן לַאֲדָמָה.

- - - - - - - - - - - - - - - -

עכשיו אפשר לדבר על השיר המקסים הזה, אחרי הביקורת שהטחתי ביוצרי האסופה האנכרוניסטית גם במחצית שנות השמונים.

אבל לפני שאדון קצת בשיר הנה כמה תמונות שמצאתי בגוגל היקר, תחת השאילה: פורטרט של אשה.

משני הפורטרטים האלה לא עולה דמותה של הדוברת בשיר, כיוון שפורטרט משמעו ציור חזית, בדרך כלל ראש וכתפיים, לפעמים גם הטורסו. לפעמים הפורטרט הוא גם ציור צדודית. אבל פורטרט מהסוג אותו כתבה אסתר ראב לא ממש מצאתי, אם כי בהחלט מצאתי תמונות של שפחות כושיות ואחרות, שאף הן אינן דמות האשה אותה מציירת ראב בשיר שלה.

מה שמוביל אותנו לדיון/הרהור בשיר הזה, ולהבנה שאין הכוונה בשיר, כנראה, לצייר דמות אשה אלא ובעיקר לצייר את "מהותה הנפשית" או מהותה העקרונית של "אשה". שהרי השיר נקרא "פורטרט של אשה" ואין "אשה" מיודעת, כמו מדובר באשה ספציפית.מסקנה זו דוחפת למסקנה נוספת, או להשערה נוספת שמדובר בניסיון לצייר  "כל אשה", אולי, וזו יומרה גדולה מאוד, אם כי במבנה העומק של השיר, יתכן ומטרה זו הושגה.

השיר מורכב משלושה חלקים המאוחדים במבנה אחד ללא חציצה גרפית ביניהם אלא ארגון החלקים באמצעות הרפרן "ראשית חכמה" ומעין תבנית רטורית החוזרת על עצמה באופן שטתי: פועל בציווי והסבר הציווי. מייד ייאמר שפעמים כתוב "היות" ורק פעם אחת כתוב "ציית".  שלושה חלקים אלה ממפים אם כך את "פורטרט של אשה" סביב שלושה צירים מרכזיים: היות אתך, ציית לך, היות שלך. כל אחד מצירים אלה מפעיל מערכת סמנטית-תרבותית מורכבת מאוד של יחסי גבר אשה, אבל נקודת החיתוך הבסיסית היא "אתה".

הארגון הרפרני של השיר, והדמיון התחבירי בין שלושת חלקיו ממקדים את הפורטרט בקשר ההכרחי בין אשה לבין גבר. הדוברת אף פותחת כל חלק "ראשית חכמה", כלומר בטרם כל דבר אחר, או החכמה ב"היות אשה" הוא "היות לך". הגבר הופך אם כך לנקודת המוקד של הציור.

מכאן עולה שראשית חכמה ב"היות אשה" הוא:

1. היות אתך כמו רוח באילן

2. ציית לך כמו צפור למעופהּ

3.  היות שלך כמו הגפן לאדמה

היות אתך / היות שלך - הציווי "היות" גזור מהשורש "הי"ה" שיש בו יסוד של "הוויה" מציאות, ולפעמים גם שם האלוהים בעברית. שם השיר בהחלט דוחף בעוצמה רבה לקריאה הפשטנית, אולי אפילו מרגיזה מעט של תפיסת האשה כתלויית גבר, שאינה מסוגלת להיות אשה ללא גבר. דא עקא, שבדיקת ההסברים של "המציאות" מעלה אפשרויות חתרניות רבות סביב הפשטנות בקריאה הראשונה.

מה המשמעות של "היות אתך - / כמו רוח/באילן"?ההסבר הזה חותר תחת המשמעות הפשטנית של "היות אתך". אמנם מתוארים "כוחות" מן הטבע, אפילו יש יסוד גבוה של ציוריות "רומנטית-לירית" ב: רוח ואילן. מי מייצר את הרוח? האילן? מי הרוח? מי האילן? אפילו הזהות של שני המשתתפים בתנועה הזו לא ממש ברורה. יאמר האומר: אילן זכר/ רוח נקבה, אענה ואומר: רוח זכר גם. כלומר התמונה של ההתמסרות איננה שלמה וחד משמעית ופשטנית. יתרה מכך - האומנם הרוח היא חלק מהעץ? האמנם העץ הוא מייצר הרוח? האמנם הרוח היא "עם העץ"? שהרי הרוח גם יכולה לשבור את העץ, לעבור ליד העץ. החזות הלירית הזו מתפרקת ליסודותיה, ולפתע התמונה הפרה-פמיניסטית  של האשה התלויה בגבר ליצירת הזהות המינית  לא מתקיימת כלל.

החלק השני מרגיז אף יותר. "ציית לך - כציית צפור למעופהּ" - כמו בחלק א' הפשטנות הנצפית איננה אלא מסיכה לסתירה, חתרנות ואולי אפילו סוג של "כאוס". האם הציפור מצייתת למעופהּ? יש במשפט הזה בעיה לוגית . עולה ממנו כמו המעוף מצווה והצפור מצייתת. איך המעוף "מצווה"?  שהרי אין זה "מעוף" סתם, אלא המעוף של הצפור המצייתת לו. האם הצפור מצייתת למעוף שלה? מהקשרו של השיר אפשר להניח שהמעוף של הציפור הוא "הגבר", שהרי היא כותבת "ציית לְךָ". מי זה  ה-לך הזה? היתכן שזה הבן של הדוברת? האם זה אביה?  כנראה שלא בנה של הדוברת, כי סוג כזה של ציות, ובהמשך לחלק א' הוא לגבר בן-זוג, אם כי לא אוכל למנוע ממש משמעות של אב דומיננטי המגדיר את זהותה המינית/מגדרית של בתו.. אפשרות כזו מסבכת כמובן את המשמעות הפשוטה "לכאורה" של השיר, ומעלה אפשרויות פיענוח אחרות ומרתקות לא פחות.

כך או אחרת, הקשר בין הציפור למעוף מעלה באחת את יסוד האוויר/הרוח שבחלק א' וכן את יסוד החירות/החופש הקשורה בציפור או במעוף בתרבות שלנו, לפחות. והרוח הרי מתחברת מייד לסוגייה זו, בוודאי בהקשרהּ המטאפורי השחוק, "רוח האדם". ציות - צפור למעופה/חירותה - האין זה "תרתי דסתרי"? או האם חייבת האשה לציית לגבר: בן זוג/אביה על מנת להגיע לחירותה ההכרחית?

החלק האחרון,מורכב משני סמלים חזקים, ניגודיים לסמלי האוויר בשני החלקים הקודמים. גפן / אדמה. "היות שלך" כמו "הגפן לאדמה" -גפן היא סמל של פוריות. גפן היא מקור ליין, לחושניות, לשמחה. אדמה - על הקשריה המורכבים ביהדות  ובמיתוס המוצא הכנעני ממנו שאוב סיפור הבריאה היהודי בתנ"ך.  כאן בחלק השלישי קשר הפוריות החזק בולט, אבל רק הוא. שני העצמים: גפן/אדמה שניהם בנקבה, מה שמצביע על כוליות נשית/נקבית אלילת. אלת פריון, כי אדמה= חיים, נפש, אדם,אשה וגפן = פוריות, חושניות, שמחה. ה"אתה", היתכן שהזכר קיים כאן רק לצורך ההפריה ההכרחית? לצורך השמחה של יחד, אך לא בהקשרי הנכנעות הקיימים בקריאה שטחית של השיר?

אם נבדוק את השיר מההיבט המגדרי:

חלק א' - זכר/נקבה ; [זכר/זכר]

חלק ב' - נקבה/זכר

חלק ג' - נקבה/נקבה

או אם נבדוק את סוגי הסמלים:

חלק א' - מוחשיים / מוחשי/מופשט [רוח]

חלק ב' - מוחשי / מופשט [מעוף = הכללה]

חלק ג' - מוחשיים

אז מהו "פורטרט של אשה" - האם הוא המעבר מאיזו "תלות רוחנית" לכאורה אל פוריות במשמעות העמוקה ביותר של יצירת חיים בניגוד לזכר שרק מפרה, קטליזטור ותו לא?!

ללא כוונת מכוון פתחתי מקראה לתלמידים שנמצאה על המדף בספריית בית הספר.

לאורך השורות ב' (1985), מקראה לתלמיד בבית הספר העל יסודי הכללי, הוצ' רמות:ישראל

המקראה הוכנה על ידי הצוותים לספרות לבית הספר הכללי הפועלים באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות, בפרוייקט נט"ע, בית הספר לחינוך אוניברסיטת תל-אביב [שם, עמוד הפתיחה]

בין חברי הצוותים:

תוכניות לימודים - שלומית ינון, מינה הוכברג, בלפור חקק, ניצה פרילוק

נטע - דר' לילי רתוק, נעמי פרידמן,

ייעוץ מדעי - דר' עדה קינסטלר, דר' לילי רתוק

כתוב באותו מקום שמקראה זו הוכנה  בהתאם לתכנית שנקבעה על ידי וועדה לתכנית לימודים בנתיב הטכנולוגי - מסמ"מ, מסמ"ר.

מסממ ומסמר - אלה ראשי תיבות/ מילות קוד שמשמעותן העקרונית בגרות חלקית או "כמעט בגרות".

שיר אחד מספר הלימוד

פורטרט של אשה  /     עמ' 154   אסתר ראב

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת אִתְּךָ -

כַּאֲשֶׁר יְהִי

הָרוּחַ בָּאִילָן.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

צַיֵּת לְךָ -

כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוּפָהּ.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת שֶׁלְךָ -

כַּאֲשֵׁר תְּהִי

הַגֶּפֶן לַאֲדָמָה.

לפני הכל אני שואל את עצמי - מה חשבו עורכי הספר כאשר הכניסו שיר זה לתוכנית הלימודים?

השיר הוא מחד ביטוי של קשר בין גבר לאשה כדבר הטבעי ביותר:  "הרוח באילן" ; "צית צפור למעופה" ; "הגפן לאדמה". מאידך זה הוא "פורטרט של אשה" , כלומר היות פני אשה הוא הקשר "ההכרחי" הזה.

יש אם כך, במישור הגלוי של המשמעות, העולה רק מקריאת המלים ומשמעויותיהן, ללא נסיון לרדת לעומק ההקשרים המשמעיים "הרוח באילן" או נסיון לערער במידה מסויימת על "ההכרחיות" של "ציית צפור למעופה" ובוודאי מבלי לפקפק בהיות ה"גפן לאדמה" דווקא, שיר הלל לציות של האשה לגבר. כמו מהותה, עצם הוויתה הוא להיות : אתך/ לך/ שלך. שלוש מילות היחס האלו עצמן יוצרות קשר הדרגתי מ:יחד לשייכות, כמעט נרצעות.

ושוב אני חוזר לשאלה שלי:  כיצד החליטו עורכי המקראה הזו, שאומנם התפרסמה בשנת 1985, ואומנם מיועדת לתלמידים במסלולים לא בגרותיים [מסמ"מ ; מסמ"ר] על שילוב השיר הזה?

אני מתעקש דווקא על קריאה ראשונית ושטחית של הטקסט הזה, כי תלמידי מסמ"מ ומסמ"ר הוגדרו בעבר כתלמידים החלשים ביותר במערכת החינוך. ילדים שרמת הקריאה והכתיבה שלהן נמוכה מאוד. כיצד ילד/ה המוגדר ככזה, המתקשה בקריאת טקסטים אמור בכלל לראות את המורכבות של הטקסט הזה?

ואז עולה השאלה - מהן היו הציפיות של עורכי המקראה מהמורה המלמד/ת שיר זה בכיתת מסממ/מסמר?

אני מפנטז לי ברשעות ובציניות על המורה היצירתית המבקש [ביטול ההקפדה על זכר/נקבה על אף שהוא מעצבן מטרתו לפטור אותי מכתיב מהסוג הזה: מלמד/ת, ולהדגיש איזו "תקינות-פוליטית"] מהתלמידים לצייר לה "רוח באילן" או מבקשת מתלמיד להסביר מה זה ל"צית לך - /כציית צפור למעופה". אני שואל את עצמי: מה זה ציות של ציפור למעופה? האם הציפור מצייתת בכלל למעופה? האם מימוש התכונות המולדות/הגנטיות זה ציות? ואם לא אז מה המשמעות של ציפור מצייתת אם לא ציפור בוחרת לציית? והאם צפור יכולה לבחור אם לעוף/לא לעוף? ומתי הצפור תבחר אם לעוף/לא לעוף? והאם איננו מאנישים את הצפור בשלב הזה ומעניקים תכונות פילוסופיות נעלות? או אולי אנחנו עוסקים בשאלות היסוד של החיים?

וראשית החכמה, אם כך, עבור כל נערה כדי שיהיה לה "פורטרט של אשה" היא לציית לך, כי בציות לך יש יסוד של שרידה, של מימוש עצמי-מולד וגנטי.

אלוהים!!

דר' רתוק היא אחת החוקרות שקידמו את השיח הפואטי והתיאורטי בספרות נשים. היא אפילו הוציאה מקראה מקראה הנקראת "הקול האחר" ובה פרסמה סיפורי נשים, כדי לקדם קול אלטרנטיבי לקול הגברי הדומיננטי בשדה השיח הספרותי.

האם היא הבינה עבור מי היא המליצה על השיר הזה?

הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא שמקראה זו יצאה כבר מתוכנית הלימודים.

אינני בטוח שהבחירות בשירים שונים שונו, השתנו או התעשרו בשנים האחרונות.