שאלות של תרבות

יש בי בדרך כלל סלידה מסיכומים, ולו רק בגלל שסיכומים מעמידים את המְסכם באיזו עמדה של ראיית-על, יכולת התבוננות ברצף של זמן, שאיננו קצר במיוחד, וכן באיזו תחושה שהסיכום שלו ראוי לקריאה, להערכה מיוחדת.

חוץ מזה אם כולם מסכמים, דווקא אני לא אסכם.

אשר על כן, הפוסט הזה איננו פוסט של סיכום, אלא ובעיקר פוסט שרצונו להציג דברים שנראים לי חשובים, ואשר קרו בשנה האחרונה.

הדבר הראשון החשוב שקרה לי בשנה האחרונה הוא מות אמי. ככל שאני חושב על שנה זו בלעדיה אני יודע את המקום העצום שהיה לה בחיי לטוב ולמוטב, כיום אני חושב שלמוטב יותר מאשר לטוב.

חודש ינואר הוקדש למשוררי העבר, ביאליק, רחל ואסתר ראב. מתוך ששת הפוסטים שכתבתי, הפוסט הזה על שירת אסתר ראב פורטרט של אשה  מייצג משהו.

בחודש מרץ הקדשתי פוסט למרדכי גלדמן. שם דנתי בשירו בחלומי היתה אחות . גלדמן הוא משורר, הוגה דעות וכותב מוערך מאוד בשדה התרבות הישראלית.

מאי הוא חודש משמעותי מבחינתי, כי זה החודש בו מציינים את יום הזכרון הרשמי של מדינת ישראל, ואחי שנפל באוקטובר 73 מצטרף, אצלי בתודעה, דווקא לתאריך הזה. אבל אני מעדיף לקשר לפוסט שכתבתי לידידתי מאדאם, שנקרא הרהורים על ספר.

יוני בהיותו חודש קיץ, וחודש אחרון לעבודה המעיקה בבית הספר לפעמים יהיה מלא בחומרים ולפעמים יהיה ריק. בחרתי להיזכר במאמר משותף שכתבתי עם עמיתה מהעבודה בנושא ניהול אתרים. ניהול אתרים הוא נושא חם ברשת אורט, שהפורטל שלה מכיל מאות אתרים של בתי ספר, אתרים של מחלקות/התמחויות, קורסים ומה לא.

אחד הפוסטים שאהבתי לכתוב במיוחד, הוא הפוסט שכתבתי על ספרו של חברי הטוב יוסי אלפי. יוסי הוציא ספר שירה חדש במסגרת סדרת "המלך.." שלו, ולא היה לי אלא לבטא את הנאתי הרבה מהטקסט המפואר שהוא כתב.

בנובמבר כתבתי פוסט על אחד הז'אנרים האהובים עליי במיוחד בספרות והוא הפנטסיה. חוד הכישור הוא דוגמה מובהקת לטקסט שהחמיץ את עצמו לדעת.

השנה האחרונה היתה שנה גדושה ומלאה מבחינתי. חלו שינויים רבים בחיי, אפילו בהרגלי הקריאה שלי או בדרך בה אני "רב" ברשת. אני לא נוטה לאחל לעצמי דברים לשנים הבאות, לשנה הבאה. מה שיבוא, יבוא.

שנה טובה

כותרת הרשימה שלי מצוטטת מהספר, ממש לקראת סופו [עמ' 258], וממצה לדעתי את כל הבסיס האידיאולוגי של הנרטיב בנובלה הזו, שכונתה בדש האחורי של הספר: נועזת ומרתקת.

אני מוכן לקבל את הצירוף "נועזת ומרתקת" בהקשרים מסוימים לקהל מסוים, שטרם קלט שמושגי המגדר פסו ונעלמו מהעולם המערבי הטכנולוגי הפוסטמודרניסטי. דא עקא, כאשר חודרים מעבר ל"נועז ולמרתק" כלומר, הסנסציוני בשפה בוטה יותר מקבלים סיפור הנשען על יסודות תרבותיים בעלי היסטוריה ארוכה מאוד, באותה תרבות.

עלילת הסיפור פשוטה ביותר, מוכרת היטב מאז אדיפוס המלך ואלפי אם לא יותר עלילות הבנויות על אותו עיקרון מפתח: פיתרון חידה, שבדרך כלל קשורה למין ולרצח. כמו באדיפוס המלך גם כאן מעורב סיפור של גילוי עריות.

כדי להבין את הטוויסט הפוסטמודרניסטי של העלילה האריסטוטלית [בכלל נראה לי שהסופרת השקיעה מרץ רב בקריאת הפואטיקה של אריסטו], כדאי לפגוש את הדמויות המרכזיות:

המספר – מטפל בזקנים בבית אבות, הומוסקסואל המעוניין להתלבש כאישה

מאלה רמצ'נדין [פופו] – הזקנה המגיעה לטיפולו , בלית ברירה כי אף אחות לא מוכנה לטפל בה בבית האבות, עברה חיים ארוכים של גילוי עריות ואלימות מצד אביה, עקב עזיבת אמה את הבית

אוטו מוהנטי – אישה שבגיל צעיר החליטה שהיא גבר ופעלה בנחישות לשכנע את הסביבה ואת עצמה שהיא גבר

אמברוז מוהנטי – חברה ואח"כ מאהבהּ של מאלה רמצ'נדין, אביו/ה של אוטו

הסיפור עצמו הוא שילוב של סיפור אהבתם של המספר ואוטו [ אישית קצת הצחיק אותי הטוויסט הסטריאוטיפי הזה: אישה שחושבת שהיא גבר מתאהבת בגבר שרואה עצמו כאישה, וההיפך – ממש קומדיה דל'ארטה סנטימנטלית] עם תהליך חשיפת סיפור חייה של מאלה רמצ'נדין, שאביה התחתן עם אמה כי לא היה סיכוי שיתחתן עם בת הכומר, המיסיונר הבלונדית [הוא עצמו הודי], אביו הרוחני, ממיר דתו ומצילו מעוני. שוב טוויסט, בת הכומר התאהבה באשת רמצ'נדין, ושתיהן מחליטות לברוח יחד עם הבנות. אלא שכמו בכל אופרת סבון טובה, ברגע האחרון התוכנית משתבשת בגלל הילדות, והן נשארות אצל אביהן, שכבר בלילה הראשון אונס את בתו הבכירה.

כמובן שלתוך העיסה הנרטיבית הזו מוסף סיפור אהבת אמברוז עם מאלה, מתי מאלה איבדה את שפיות דעתה, מדוע הואשמה ברצח וזוכתה.

המקום בו מתרחשת עלילת הסיפור היא העיירה פרדייז, וכי אפשר שיהיה אחרת? הסיפור הוא תהליך של זיקוק מידע שהמספר אוסף ממאלה ושומע מאהובו/תו, והוא בעצם סוג של מכתב שהוא כותב לאחות מאלה אישה, ואולי גם לאמה.

ביתה של מאלה הוא כמובן המקום בו הטבע מגיע לביטוי המלא שלו, יחד עם האישה שנשארה בו, המוכוונת לטבע, לדקויותיו. הטבע הפרוע והתחום מאיים על העיר המתפתחת סביבו, מתח בסיסי שהרומנטיקה של המאה התשע עשרה פיתחה מאוד, וכמובן, כמו בכל עלילה טובה ומאורגנת היטב, הפיצוץ של "בועת הטבע" היא מלאכת הדור הצעיר, שבעצמו מהווה קריאת תגר על תפיסות מגדריות. [אוטו הוא ששורף את ביתה של מאלה, לאחר שהיא נלקחת על ידי המשטרה].

קשה שלא לראות את המאמץ של הסופרת ליצר אירוניה, להשתלט על המרכיבים הסנטימנטאליים המובנים בתוך דגם העלילה שהיא בחרה, וקשה עוד יותר שלא לראות שזה סיפור העוסק דווקא בנשים הומוסקסואליות [לסביות] והאיום של הזכר הרגיל עליהן.

רמצ'נדין האב האלים, האונס לילה אחר לילה את בתו, והתעלמות העיירה השלמה ממעשיו הם הביטוי הסמלי לתפיסת מנגנוני הכוח הפאליים-פטריארכאליים מדכאים הקיימים בחברה המערבית. במובן הזה, גם כאן הנרטיב הוא לוחמני ולא חליפי. יש כוונה אידיאולוגית ברורה בתשתית הנרטיבית של הסיפור. דומני שבחירת המספר כגבר שהוא בעצם "אישה" העסוק בלהגן על עצמו ולשרוד כל חייו, מציגה את אחת  החלופות  בסיפור לדמות הגבר המועדף. כמובן שאמברוז ההססן, חסר היכולת המגדרית להיות "גבר החלטי, תקיף ואלים" המסוגל להגן על הטריטוריה שלו , כלומר אהובתו, הוא האלטרנטיבה השנייה. מה גם שה"טבע" מועמת ישירות עם "הכנסייה" המדכאת אותו, המנסה לעצב אותו על פי טעמהּ, ועל פי האידיאולוגיות המכוונות אותה.

לפני סיכום, מילה אחת על התרגום. בדרך כלל אני מעדיף לא לדבר על תרגום של ספרים, כי אם אינני קורא אותם במקור, דומני שאין לי כלים להתייחס למלאכת התרגום, למעט התייחסות לעברית כשפה בה כתוב הסיפור. במקרה הזה, אני רוצה לומר שהעברית נשמעה לי טבעית מאוד, ביתית מאוד. כזו שאני אוהב לדבר ולהקשיב לה. יש בתרגום או בהפעלת העברית בתרגום הזה רגישות עצומה לשפה התקינה, לתרגומית אך גם לעברית המקובלת ובת זמננו. התרגום נעשה על ידי יהודית קדרון.

הסיפור בהחלט מתעסק בסוגיות בוערות של התרבות המערבית בת זמננו. הרחקת הסיפור אל עיירה רחוקה מהמרכזים העירוניים בני זמננו מאפשרת יצירת "בועה" אקולוגית המעניקה למספרת אפשרות לבדוק את הגבולות של הנורמטיבי בחברה המערבית בת זמננו. לדעתי, יש רצון לומר הרבה, והסיפור מתמלא ונדחס ברובדי משמעות והופך, אולי כתוצאה מכך, לאיזה סוג של אלגוריה. עם זאת חלק מהפתרונות העלילתיים או עיצוב הדמויות זו מול זו פשטני, שקוף ודידקטי מדי. לטעמי המספרת לא ממש נותנת לדמויות שלה לחיות את "חייהן", אלא כמו הכנסייה המעצבת את המין, המגדר והטבע אף היא משתמשת בדמויות הסיפור כבסיס לאידיאולוגיה חוצסיפורית, המשתלטת על הסיפור השלם.

עם זאת, זה סיפור קריא מאוד, מעניין מאוד ומומלץ.