שאלות של תרבות

בשבוע שעבר, יום שלישי הייתי בירושלים.

הנה כמה תמונות מהטיול -

עולים בפיתולי הדרך הישנה לירושלים, פונים ימינה למבשרת ומשם ישר, דרך ההר. נוף יפה, הדסה על הרכס ממול, בהמשך הדרך "עין כרם", ויוצאים ליד הפסל האדום הגדול, בפסגת הר הרצל.

הדסה עין כרם, בתהליכי בנייה אינסופיים והרחבה. על ראש ההר, חולשת על נוף הרי ירושלים עתירי עצי האורן.

לפעמים חלון מלוכלכך של מכונית הוא הזדמנות לצילום, מה לא?!

שלטי דרכים. אומנות לא גוועת.

בבית האבות של אבי, בכניסה, בריכת דגים קטנה, מפל מים, דגים גדולים ושמנים, אשליה של חיים קלים, עשרים ונעימים.

ירושלים הרים סביב לה, ובתוכה מנהרות ללא סוף. הנה אחת :-)

וגם ישיבות בירושלים, תחת כל עץ רענן ישנה ישיבה, אבל זו, המתנאה לה במבנה בעל אופי רומאי-יווני נמצאת על ראש רכס, משקיפה באדנות לעבר מפעלי התעשייה הנקייה, הכביש היוצא מירושלים ומקביל לרחוב ירמיהו המפורסם.

וזה בית הספר התיכון בו למדתי, זה צדה של הפנימייה. גם הוא כמו הישיבה, כמו קרית הממשלה, כמו הכנסת יושב על הרכס, משקיף על סביבתו בגאווה רבה. ביה"ס של מיי בויאר.

מבט נוסטלגי משהו אל שכונת ילדותי ונעוריי, קרית יובל. לא הרבה השתנה בה למרות למעלה מעשרים השנים שאיני חי שם יותר.

טוב? רע?

בינתיים אני קורא על התחרדות השכונה ומאבק החילונים לשמירה על צביונה הסובלני.

מגדל המים הצבעוני של קרית מנחם, ועמוד תאורה מודרני. הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?

חדש וישן, והרבה שמחה.

קרית משה, אחת השכונות הוותיקות  של ירושלים אחרי מלחמת השחרור. בניה מהירה, לא באבן, דירות קטנות, שאח"כ אושרה הרחבה של הדירות, ובתים רבים נראים עם "גידולים" עליהם. כאן, שיח מטפס, עץ ברוש.. מה יותר ירושלמי מזה, לירושלמי, כמובן?

הכניסה לבית חותנתי ובעלה.

תם הסיור. :-)

מה צפוי יותר ממורה לספרות שיכתוב על ספרים, בבלוג שחלקו הארי מוקדש לביקורת ספרים, אלא שיתייחס בפוסט לנושא החם.

אבל, לפני הכל אני חייב לבטא את הסלידה שלי מההקשר הפוליטי שעורכי ישראבלוג חשבו כמתאים לנושא זה - ריקושטים על השטחים, שחרור שליט אז עכשיו אפשר .. וגו'

ספר אינו אוכל מנחם, וספר כיצירת אומנות אינו יכול גם לנחם, ואין לו מטרות לנחם.

אמנות כמו מדע מעלה שאלות, מעוררת אי וודאות, חוסר בטחון ופורעת את הסדרים ה"מנחמים" של החיים, כלומר בלשונו של סארטר , אמנות משבשת את מנגנוני ההונאה העצמית.

עכשיו, כשאנחנו מבינים שטקסט איננו גלידה, עוגה עתירת פחמימות או תפוח אדמה, אפשר אולי להתייחס לספרים.

לאחרונה קראתי כמה ספרים.

אני רוצה להתייחס לאחד, שטרם תורגם, אבל עם תרגומו יזכה ככל הנראה לטקבוק רציני,

זה ספרו האחרון של דן בראון, מחבר "צופן דה וינצ'י" ,

קראתי את הספר ב"מצוות" בני הצעיר, כיוון שיש לנו תחומי ענין וקריאה משותפים.

אין לי הרבה דברים "טובים" לומר על הסיפור, למעט הצדעה נוספת למיומנות הכתיבה והמקצוענות של דן בראון, ליכולת שלו לדחוס ב500 עמודים אירועי לילה אחד, משהו כמו 10 שעות, שהמתרחש בהן יכול למלא חיים שלמים של אדם רגיל - תמיד שווה להשוות את הרחבת הזמן בכתיבה כזו [ראה גם תוכנית הטלוויזיה 24 ] להרחבת הזמן של אופרת סבון. בגישות כאלו, הסותרות במהותן את הגישות של הסיפור הקצר [כיווץ מקסימלי של הזמן] והמשטיחות את אופי האפוס [הזמן כעקרון פארדיגמטי] הופכת המציאות לבנאלית, צפויה ולבסוף די משעממת.

מה גם, שבספור הזה משוקעות "שתי הפתעות" - האחת מסיונרית והשניה מנסה לומר משהו "עמוק" על דור הבנים ודור האבות, על המאבק בין הפוסטמודרניזם לקלאסיקה, בין השכל התיאולוגי-המדעי ה"בהיר" לבין השכל המאגי, הקדום. ויתרה מכך, הזכיר לי בראון בספרו את עבודתו של דן סימונס המתאר מיתוסים וותיקים באמצעות כללי הפיזיקה המודרנית.

ספר קריא בהחלט, אבל לא "ספר מנחם" .

כלומר, אין בו יסוד אסקפיסטי רציני, וגם סיומו לא מחזיר את המוכר והידוע על מכונו.

הגענו לקונצרט, נוף מופלא, ריח של אוויר צלול ומוזיקה יפהפיה.

קוראים לה הדיווה של החליל, שיהיה.

הנה שלל צילומיי