שאלות של תרבות

והגיע הזמן שכל אותם שחושבים שאלוהים בחרם לגדולה יבינו

שגם אותו אלוהים מעולם לא הפך בני אדם לחפצים או לסחורות

שכידוע, בצלמ ובדמותו - בראנו.

נכון שאחר כך, קצת התפלק לאלוהים השכל, והוא נבהל מכך שנשים וגברים

ייבראו כמו יש שוויון ביניהם

כל זה לא הופך נשים למצרך לשם סיפוק תשוקות וסטיות של גברים

שמאמינים שבידם הכוח לעשות הכל.

קשה מאוד לאשה לצאת כנגד גבר, במיוחד מאלו המקושרים היטב

אלה הנמצאים במעמד חברתי-מקצועי-פוליטי גבוה מאוד.

שכל אחד מאיתנו העובד בארגון כלשהו יחשוב אם יש לו אומץ לב לצאת למאבק כנגד הארגון

להילחם על טוהר המידות או כנגד בריונות ואלימות ניהולית.

כמה מאיתנו זכו לשמוע את דבריהם מעוותים לצרכי הניגוח האירגוני, לצורך השתקת פיות?

לא כל שכן כאשר אלה נשים, לא בתפקידי מפתח, חלשות ומוחלשות.

כולנו יודעים שגלי הצואה שנזרקו לעבר דר' אינס, מצביעים על זורקי הזבל ולא עליה.

כך גם מערכת ההשמצה של קצב וסביבתו אודות המתלוננות מצביעה עליו

על עולמו הרוחני ועל תפיסתו את המושג אשה.

אשה היא ככל הנראה רק כלי להכיל את תאוותיו של הגבר

רחם להולדת ילדים, וזהו די.

בית המשפט קבע את דברו. עכשיו שהאקס נשיא ילך לערעורים, תוך כדי בילוי בכלא.

חמש שנים אחרי פרסום המחזה קניתי אותו במסגרת מבצעי ספרים בקילוגרמים. 

סיפור המחזה הוא על משפחה ישראלית של "דור הפלמ"ח" החוגגים מדי שנה על הדשא את יום העצמאות, רק שהפלא ופלא השנה הם זוכים לכתבה במקומון, כי כפי שאומר ינאי, העיתונאי, הם תחתית חבית סיפורי "על הדשא" ביום העצמאות, [מיתוס מכונן של הישראליות השייכת לאליטה הישנה, האשכנזיות החילונית שאבדה עצמה לטובת הכסף והכיבודים החברתיים] ובעיקרון כל שנה זו אותה כתבה רק עם שמות אחרים.

בתוך ההקשר הזה מתרחשת קומדית המצבים. חלקה לפני המסיבה וחלקה השני בתוך ואחרי המסיבה.  אחדות זמן שאפילו הניאו קלסיציסטים הצרפתיים לא חלמו עליה. הזמן הקצר מכווץ את כל האירועים, מדגיש את הדרמות, והופך את התפתחות המאורעות למהירה מאוד. מעין תבנית אבסורדית של "הקומדיה דל-ארטה", ואולי אפילו אפשר לזהות סממנים מתבנית זו במחזה, במיוחד בקטע ה"שמועה" - "עומר בן ערביה, ערבי" [ בטח פארודיה על האמא הערביה של פרס, אלא מה?!] שהאבסורדיות שבו צווחת לשמים, וגלינה וידידיה שמעוצבים, כקולומבינה וארלקינו, ולפעמים כפדרולינו התמים וכנרת, כדמות מאופרת סבון , "גדולה מהחיים" או משפיעה על החיים.

המחזה מתואר כמחזה פארודי וסאטירי המציג את "דור המדינה" ואת דור "ההי-טק" במלוא עליבותם, דווקא בתאריך בו מכוננת הזהות הישראלית, יום הזיכרון לחללי צה"ל, והמעבר האוטומטי ליום העצמאות.

גלריית דמויות ששיכות לדור במדינה [דור הפלמ"ח, העשור הראשון למדינה] וגלאיית דמויות צעירה מאוד, כנרת, עומר, גורי וכו'

הניסיון לעצב אותם על פי שפתם [ חביבה המורה לשעבר, המעוצבת בסטריאוטיפיות לא משכנעת ולא סאטירית] ולמשל עומר עם שפתו העכשווית הבזה ל"קדושת העבר". ומהו העימות?

כן, מהו העימות?

אה, מה לא ידעתם, אז ככה, כנרת הצעירה מעוצבנת על עומר שהציג לה מראה לא נעימה ביחס לידידיה ה"דתי" ולכן מפיצה עליו שמועה - הוא ערבי. כל חלקו האחרון של המחזה עסוק בפיתוח ההזייה הציבורית סביב ה"ערביות" של עומר, ולכאורה על רקע האבסורד שבשמועה מצטיירות הדמויות במלוא עליבותן, האמנם?

מי מכם השתכנע, ולו במקצת מדברי עומר על אביו הצדיק, או על החיים המשותפים עם חביבה וגיורא, ועם צוואת האב על היותם חברי אמת?

אני לא!

ובשוליים

אני חייב לציין מדי פעם השתלטתה החריזה על הקצב הטבעי של השפה, ולפעמים ממש עמדה כמכשול בקריאת הטקסט.

ממליץ?

לקריאה של שעה מהירה וזריזה בלי מחוייבות לטקסט, בלי צורך בסיסי לרדת לעומקו [כי אין] לצחקק משתים שלוש בדיחות, אולי להנות מהשפה.

אומנות גדולה אין בו.

המלצות לקריאה

שירי לב ארי, הארץ - ברד ירד על מאיה,

 http://e.walla.co.il/?w=/266/783922

נעם פינקלמן, זה נער זה, הארץ

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=631670

אגדה לוקלית, נחום גדרון, האייל הקורא

http://www.haayal.co.il/story?id=2469&NewOnly=2&LastView=2010-11-13%2005%3A48%3A16

הטריק של מחזיק, אריאנה מלמד, YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3147987,00.html

בעונה הקודמת של התוכנית הזו, הפכתי למעין צופה-נלהב. השתתפתי בפורום שהוקדש לתוכנית, השתתפתי בשרשורי שנאה כלפי דמויות

שונות, הגנתי ב"חירוף נפש" על הדמויות שהעדפתי, תמיד מי ש"ירדו עליו" שהיה לו פחות סיכוי.

לא התלהבתי מאלירז, ולא מהאדיוט עם הפה הגדול וההתנהגות של "הקצין".

הסברתי לעצמי שאני "אנתרופולוג", אבל היכולת שלי להונות את עצמי שואפת לאפס.

השנה, כבר נערכתי מראש ל"התחברות" , לא לערוץ 20 אבל לתוכניות הקבועות שמשודרות בערוץ השני.

קרה המקרה, ואת פרק הפתיחה לא ראיתי כי נרדמתי. היה משעמם, בחיי.

את התוכנית הראשונה, הערוכה ראיתי למשך 20 דקות, והשתעממתי מאוד. עצבן אותי שהכמות של הפרסומות מאפשרת לי לראות כמעט תוכניות שלמות בערוצים אחרים.

כך לא ידעתי מי הוא מי, מי הבתול הנמוך, מי הגמד, מי המתנחל או מי הלסבית שהתנחלה לה במטבח. במקום אחר התפלאו שאין הומו, אבל יש לסבית, וכבר חיצי החשד הועלו ביחס לדמות של גבר יפה שמסתובב שם.

אחרי עיון מעמיק באתר בתפוז הבנתי מי הוא מי, צפיתי בתוכנית השנייה הערוכה, ולא שרדתי יותר מעשר דקות.

משעמם.

אבל, יש השפעה חברתית משמעותית לתוכנית הזו. למשל ארגוני הגאים בארץ חושבים שהתוכנית עזרה מאוד לקידום מעמד ההומוסקסואלים בארץ, אולי. ארגונים אחרים הצביעו על הפיכת פוטנה לדמות ישראלית למרות ערביותה, ועידוד הסובלנות הזו [אם כי סקר שנעשה לאחרונה מצביע על ההיפך, ורבני הערים ומכתבם הבזוי מצביע על התגברות השנאה, הפחד והחרדה מערביי הארץ].

וכל נפלתי על מאמרו של אלון עידן מ'הארץ' שבו נאמר הדבר החשוב ביותר, לטעמי, אם כי לא הכי חדש -

מודעות זה לא תירוץ: למה באמת הכניסו גמד לבית האח הגדול?*

עידן מתעסק בהבטים המוסריים של שימוש בבני אדם, על אף פגמיהם ונכויותיהם לצרכים כלכליים, או לצרכי רייטינג. במובן מסויים הוא טוען את הטענות שהועלו כנגד קרקסי הביזאר בהם צפו בנשים בעלות זקן, גמדים, ענקים ושאר מוזרויות אמיתיות ומזוייפות. עידן טוען שזה לא מוסרי. לטעמו, התירות שהגמד יודע לאן נכנס ומהו תפקידו אינה מקנה שום אישור מוסרי, מוסרני או אחר לחברת ההפקות.

רוצים להגיד: אם הגמד מודע לסיטואציה – כלומר לעובדה שלוקחים אותו כי הוא גמד – אז זה בסדר. מודעות היא לגיטימציה - אם אתה מודע, אתה יכול ליטול חלק, אתה בפנים.

לשון אחר, עידן טוען את אותה טענה של בתי המשפט כנגד מעסיקים המחתימים עובדים על חוזים לא חוקיים, ומצדיקים עצמם בכך שהחותם ידע מראש והסכים.

מודעות היא לא בהכרח לגיטימציה, כי מודעות לפעמים רק נראית כמו מודעות ונשמעת כמו מודעות ומתנהגת כמו מודעות, ורק בדיעבד מתברר שמדובר בחוסר מודעות מוחלט. אנשים במצבים מסוימים עוטים על עצמם מעטפת מודעות כדי לשטוח את הזעם והכאב והעלבון שצורבים אותם, בלי שיחשדו בהם שאינם "כשירים" לעשות זאת בפרהסיה. אחרים עושים זאת כדי להתקבל, להיות חלק, לא להישאר בחוץ. אחרים בטוחים שהם מודעים ורק אחרי תקופה מסוימת מגלים כי התנהגו בצורה מגוחכת. כל תלמיד שנה א' בפילוסופיה מכיר את משל המערה של אפלטון ואת "אני יודע שאני לא יודע" של סוקרטס, וכל בנאדם עם מעט מודעות שאינה סינתטית יודע היטב שתמיד בקצה מודעות אחת מופיעה מודעות אחרת, חדשה, שמעידה על העיוורון שהיית שרוי בו עד לאותו רגע.

הטענה הזו ממצה את בסיס הטיעון המוסרי של עידן , מודעות עכשיו אין לה בטוחה שתהיה אחר כך, ושמודעות היא בעצם משחק מניפולטיבי אנטי מוסרי וכלכלי מאוד המנצל אנשים בדורסנות רבה.

נכון, יש בטור הזה של עידן יסוד פטרנליסטי מאוד, כמו מי הוא שיקבע לגמד מהתוכנית אם הוא מודע/לא מודע, או הוא בחר לעשות זאת בכחלק ממשחק של הונאה עצמית. אבל  גם לו אחשב כמתנשא, יהיר, שחצן עדיין אני נוטה לראות את הסיפור בכללותו לגבי הגמד, לגבי ארז החירש, לגבי ההוא עם ה"טיקים" או ההומואים והלסביות כמשחק של רייטינג , מכירת פרסומות ורווחי חברות הפלאפונים.

לי כמו לעידן, לא נראה שה"אדם" הוא העיקר, אלא תדמיתו, ואחר כך הייצוג הטלוויזיוני שלו, שכבר מקפח את האדם.

*אלון עידן, הארץ , יום שישי, 17.12.10

האירוניה של ההיסטוריה מעוררת בי השתאות פעם אחר פעם.

רק השבוע מתרחשת סערה גדולה סביב כתב ההלכה הגזעני, הגובל בצווי הנאצים אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת.

אין להשכיר ו/או למכור דירות לערבים.

הגדיל איזה רב וולפא בראיון רדיופוני בו תיאר את בנות ישראל האומללות, לא פחות, שערביי ישראל מפתים אותן ושוכבים אתן

לולא שמעתי במו אזניי לא הייתי מאמין.

פוליטקה של זכויות אדם היא פוליטיקה מורכבת מאוד.

היותנו חיות חברתיות, צאצאי אב קדמון משותף עם הקופים, אנחנו נושאים בנו מלכתחילה, ככל הנראה, התנהגויות אנטי-סוציאליות

התנהגויות שרידה, בה למנהיג ולחבורתו הקרובה יש יתרון ברור על פני השאר, הם מוכשרים לשרוד ולהציל את שאר הקבוצה

הגנים המשובחים שלהם, הם אלה שישמרו לעד, או עד המהפכה הבאה, כלומר עד שהיוזרפר החדש יעיף את המנהיגות

הישנה שכשלה לפח ההיסטוריה.

ההתפתחות הביולוגית, החברתית, התרבותית של ההומוספיינס ביטלה את הצורך בשרידה ביולוגית מאוימת [אם כי אפשר לראות תופעות כאלה בחבורות פשע, או אצל  גברים המנהלים מרכזי "תודעה" ו"הארה"] ויצרה מערכות שרידה וקיום מורכבות הרבה יותר.

הרוח האנושית הצליחה להתרומם מעל לאגואיזם של "הגן השורד" וגילתה ששיתוף פעולה, שמתן מקום לכל אחד בחברה מעשיר את החברה, מרחיב את קשת המורכבות התרבותית.

אבל, הכלכלה האנושית, הכלכלה הקפיטליסיטית שנתפסת, בשל כשלונות הסוציאליזם הקומוניסטי בעולם כ"פתרון" היחיד מעודדת התנהגות

קסנופובית, טריטוריאליסטית ולוחמנית, בה עניי משפחתי חשובים מעניי עירי וממעגלים רחבים יותר.

הלנו אתה או לצרינו - השאלה התנ"כית הזו מגדירה את  קו פרשת המים של הומניזם ודאגה לזולת בקבוצות חברתיות רבות, בוודאי בקבוצות המבוססות על מחויבות לאידיאולוגיה ו/או לאיזה "טוהר" גנטי, ו/או להשתלשלות גנטית מאם בעלת צביון מובהק ומובחן.

קבוצות אלה גם מוטרדות מ"סטייה" מה"נורמה" שנקבעה על ידי אידיאולוגיה שנבחרה [ לא בהכרח דת, אבל דת היא בהחלט דוגמה מובהקת לכך] - כך לא רק ערבים מודרים מהחברה אלא עובדים זרים, נשים "סוטות" או להט"ב [לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, בי סקסואלים]. זכויות הן רק למי ששיך לנו, לקבוצה שלנו.

החברה הישראלית, לצערי הרב, אינה חברה פתוחה, סובלנית או מכבדת את 'האחר' שלא לדבר על 'הזולת'. ה'זולת' הוא 'אחר' אינטימי, אחר שאני מוכן לקבלו, להכילו, אבל אינני רואה בחברה הישראלית אפילו סובלנות ל'זולת' שאיננו מאיים כמו ה'אחר'.